וונדה גאג. או: איך לשלב את הרקע באיור

*וגם משהו על בנות הוורד האדום.

כולם יודעים שבסרטים המצוירים הקלאסים היו מאיירים ואנימטורים וגם ציירים מיוחדים שציירו את הרקעים.

גם באמנות, בציורי הרנסאנס למשל, היו ציירים שאת הרקע היו מפקידים בידי השוליות.

אפשר למלא ספרים ומחקרים על היחס בין החזית לרקע באמנות הפלסטית ולסווג את האמנים לפי היחס שלהם אל הרקע. ההפרדה הזאת נכנסה באופן טבעי גם לאיור, הבן הצעיר והחורג של הציור.

עד היום ישנם מאיירים מצוינים שמתייחסים לרקע כסרח עודף הכרחי, וכשהם מציירים אותו הם מפעילים את "המאייר האוטומטי".

לכן בחרתי הפעם להביא לכם את דמותה ויצירותיה של המאיירת האמריקאית וונדה גאג.

גאג, אולי יותר מכל מאייר אחר, הצליחה בצורה מעוררת הערצה לגרום לכך שהרקע יהיה ממש חלק מהאיור. לכן "כתב היד" היצירתי שלה הוא כל כך מובהק, שגם מי שמכיר אותה רק בזכות הספר "מליון חתולים" יזהה תמיד את האיורים שלה.

על חייה של גאג תוכלו כמובן להעמיק ברשת. אבל במקרה הזה אני מרשה לעצמי להאיר כמה פינות בחייה של מאיירת שנחשבת כבר לאגדה.

אביה של וונדה שהיגר לארצות הברית מבוהמיה, עם הכשרה בציור ובחריטה, מצא עבודה בעיצוב כנסיות ומבני ציבור.

את שש בנותיו ובנו חשף לאמנות. בכל ביוגרפיה שלה מצוין שהם חיו חיי נוחות באווירה נעימה, למרות חיסרון בכסף ומיעוט אמצעים, אבל עם הרבה אהבה לאמנות.

כבר בילדותה כתבה וונדה יומנים שמאוחר יותר יצאו לאור תחת הכותרת "כאבי גדילה".

כשוונדה היתה בת 15 אביה חלה בשחפת ומת. וונדה טיפלה בבית, באחיה ובפרנסת המשפחה.

אם אתם שואלים אותי וונדה גאג היא מקרה מובהק שבו קשה להפריד בין מה שמכנים "כישרון לציור" לבין רצון ומוטיבציה ענקיים.

כשהתחילה ללמוד בגיל 20 בבית הספר לאמנות, היא חוותה זלזול כלפי הגישה שלה באיור. זה היה בימים שהאמריקאים גילו את הפוסט-אימפרסיוניסטים והקוביסטים. יחד עם זאת היא ניהלה חיי חברה סוערים, ועל פי עדות חבריה הרבים היא אהבה לשוחח ולהתווכח על פילוסופיה ואמנות.

בשנת 1919, בגיל 26, הגיעה לניו יורק והייתה פעילה חברתית ופוליטית – מהכיוון השמאלני.

היום אנחנו זוכרים אותה כמאיירת, אבל בתחילת דרכה היתה גאג אמנית הדפס שפיתחה טכניקות מיוחדות, כולל הדפסה על נייר זכוכית.

ספר הילדים הראשון שכתבה, "מליון חתולים", שהיום נחשב לאחד מספרי הילדים הידועים ביותר בעולם, נדחה כמובן על ידי כמה מו"לים עוד לפני שאויר. וזאת כנראה הסיבה שבזכותה זכינו אנחנו ליצירת מופת באיור, שכן גאג אמר לעצמה: "אם ממילא זה לא יוצא לאור, אני ארשה לעצמי לאייר אותו בדיוק כמו שאני רוצה".

וזה מביא אותי ללב העניין שבגללו כתבתי את הרשומה הזאת: האיורים, והדרך הייחודית של גאג לשלב את הרקע (העננים, השדות, העצים וכו') בסיפור האיורי.

הנה הכפולה הראשונה מתוך הספר "מליון חתולים", שעד אז לא ראו באמריקה משהו דומה לו:

(הטקסט, אגב, נכתב ביד על ידי אחיה).

שימו לב שמה שהאיור הזה מספר הוא רק שזקן אחד יצא לדרך.

רוב המאיירים היו מתלבטים אם בכלל לעשות איור לטקסט כזה.

כבר באיור הזה יש את כל היסודות של תפיסת העולם של גאג.

קודם כל התנועה, והעובדה שכמעט אף איור שלה לא תחום בגבולות מלאכותיים. כלומר, אין באיורים שלה כמעט בכלל "מגע עם החוץ". הכוונה לאפקט שמאיירים מסוימים משתמשים בו – ביניהם למשל דוקטור סוס הנפלא – והוא יצירת התחושה שמחוץ לדף או למסגרת יש הפתעות רבות שאולי נראה בהמשך ואולי נשאיר רק לדמיון לעסוק בהן.

גם במקרים שבהם יש גבולות מלאכותיים, כמו למשל בשני האיורים הבאים, היא מצליחה להימנע מקווים ישרים או ממסגרות קשוחות. שימו לב: אפילו המסגרת בנויה מקווקווים.

גם בכפולה שיש בה שני איורים, שמבחינת הנושא הם זהים, מצליחה גאג לתת לכל איור אווירה קצת שונה בעזרת הצורה הכללית, הקווקוו, האור והצל והמשחק של השחור והלבן:

וונדה גאג הייתה אשפית בשימוש בצבע השחור.

רוז דובס, שהייתה העורכת שלה בהוצאת Coward-McCann מספרת על הבעיות שהיו לגאג עם אנשי הדפוס. למרות שתוארה כאישה מקסימה בעלת חוש הומור, עובדי הדפוס די סבלו ממנה. היא הייתה שייכת לסוג המאיירים (גם היום יש רבים כאלה) שנמצאים בדפוס לאורך כל התהליך ולא תמיד מוכנים להבין שהדפוס המסחרי מוגבל בכמה היבטים.

בסופו של דבר השחור שלה זכה לשם "השחור של וונדה גאג". היא ציינה שהיה לה יום משמח כשהדפס אמר לה שהלקוחות מבקשים ממנו את "השחור של וונדה גאג".

היום ישנה אירוניה מסוימת בכך שהספרים שלה, בעיקר "מליון חתולים", מודפסים בהמונים ולא תמיד בהקפדה מספקת, ובכל זאת האיכויות של האיורים שלה ניכרות גם בספרים האלה.

אם מאייר נבחן בעיצוב הדמויות ובהבעות, וונדה גאג נמצאת הרחק מאחורי יוזף לאדה או וולטר טרייר. אבל בקומפוזיציות שלה, במשחק בין השחור והלבן, ובעיקר ביכולת שלה להפוך כל עץ, שיח, שדה או ענן לחלק חשוב ובלתי נפרד מהסיפור, וונדה גאג היא יחידה ומיוחדת.

עד כאן השתמשתי להדגמה רק בספר "מליון חתולים".

וונדה איירה כמות גדולה של ספרים.

הנה כמה מספריה האחרים:

הדבר המצחיק

סיפור על ג'נטלמן הררי אחד בשם בּוֹבּוֹ שחייו מוקדשים להאכלת בעלי חיים – סנאים, ציפורים, ארנבים ועכברים. יום אחד מגיעה אליו חיה שנראית כמו שילוב של דרקון, כלב וג'ירפה שמציין שהוא אינו animal אלא aminal. כאשר בּוֹבּוֹ מציע לו אוכל, מרים הייצור את אפו כנגד עוגות האגוזים, פודינג הזרעונים, הגבינות וסלט הכרוב. המארח המתוסכל שואל את האורח מה הוא ירצה לאכול ואז מזדעזע מהתשובה, "בובות".

וונדה גאג תרגמה ואיירה כמה אגדות של האחים גרים:

עוד ספר שלה הוא:

וגם – א-ב של ארנבים:

לאחר מותה יצאה לאור אחת האגדות, גנום האדמה, עם איורים של מרגוט תומאס:

אני אוהב את האיור הזה למעשייה הידועה על האיכר שרצה להיות עקרת בית:

היום מוצגת וונדה גאג במוזיאונים אמריקאיים רבים, כאמנית שתרמה תרומה חשובה לאמנות ההדפס באמריקה.

הבית שלה הוא מוזיאון לזכרה.

********************

אחת המאיירות שוונדה גאג העריצה היתה ג'סי וילקו סמית.

סמית הייתה חלק מתופעה יוצאת דופן באמנות האמריקאית של ראשית המאה ה-20: The Red Rose Girls. בנות הוורד האדום היו שלוש אמניות: ג'סי וילקוקס סמית, ויולט אוקלי ואליזבת שיפן גרין.

אוקלי

גרין

הנה שלושתן ביחד:

הקשר של השלוש התחיל כשהיו תלמידות של הווארד פייל, המאייר והמורה הנערץ (פייל גם קבע את השם "בנות הוורד האדום"). גרין הייתה מאיירת. אוקלי התחילה כמאיירת אבל מאוחר יותר התפרסמה בעיקר כאמנית של ציורי קיר (היא הייתה האישה הראשונה שזכתה במכרזים לצייר ציורי קיר) וויטראז'ים.

השלוש בחרו לגור, לחיות ולעבוד יחד, תופעה יוצאת דופן בתחילת המאה העשרים. הייתה להן גם צלע רביעית, הנרייטה קוזנס, שהייתה גננת, ואם להאמין לכתוב בספר של אליס קרטר על הקבוצה, היא הייתה ה"אישה" בחבורה.

(בהקשר הזה כדאי לזכור את מה שאמרה אנה מריט, אמנית בת התקופה ההיא באמריקה: "המכשול העיקרי שיש לאישה בדרך להיות אמנית חשובה הוא שאין לה אישה…"

הקבוצה חיה ויצרה ביחד בפילדלפיה במשך עשר שנים, והייתה לה השפעה עצומה על כתבי העת והוצאות הספרים בעיר.

הקבוצה התפרקה בשנת 1911, כשאליזבת גרין החליטה להתחתן (עם גבר). הנה עבודות מייצגות של השלוש: