הרקע – רמברנדט, מסי וסאקי

תארו לכם את הסצנה הבאה:

רמברנדט מציג לפני המזמינים והמומחים את היצירה שלו משמר הלילה, ובאותה הזדמנות הוא גם מציג את יכולותיו במשחק הכדורגל (כן, אני יודע שלא היה קיים אז).

ככה אני מרגיש כשאני רואה את ליאו מסי משחק כדורגל ומציג את הקעקועים שלו.

רק שהיום אפשר למצוא גם את ההסברים לציורים הטיפשיים האלה:

כוכב ברצלונה, מסי, עובד על השלמת שרוול לזרועו הימנית מזה זמן מה.

יש לו קעקוע של ישו (1)

הכנסייה הקתולית בברצלונה מופיעה בהבלטה על זרועו ליד פרח לוטוס סגור (2)

תמונה של חלון הבניין בצורת רוזטה (3)

ופרח לוטוס פורח (5)

כשהייתי ילד ידעתי על קיומו של איש אחד בלבד שהיה לו קעקוע (להוציא כמובן את יוצאי מחנות הריכוז שהיה להם מספר מקועקע. כאלה היו רבים). באופן טבעי התייחסתי אליו – כמו יתר חבריי – כאל משהו מיוחד ויוצא דופן. היום זה כמובן הפוך: אם בחור צעיר בוחר לחיות בלי קעקוע, הוא כמובן נחשב מוזר ויוצא דופן.

הרשומה הזאת לא עוסקת באופנות ואפילו לא באופנת הקעקועים. היא נועדה להביא סיפור שאני אוהב מאוד בשם "הרקע" שכתב סאקי, שאותו תרגמתי ועשיתי לו איורים.

אבל לפני הסיפור, חשוב לי להדגיש שאני שייך לדור שלא מבין את אופנת הקעקועים. פעם, אם רצית לראות את טעמו של מישהו באמנות, או בעיקר את חוסר טעמו, היית צריך לחדור לסלון שלו. היום אתה רואה הכול ברחוב, על הידיים שלו.

וכעת לסאקי:

הסיפור הוא כמובן על קעקוע.

ברשומות קודמות סיפרתי על סאקי שנולד ב-1870 ומת במלחמת העולם הראשונה, ב-1916 כשהיה בן 46.

אוהבי סאקי, ובעיקר מי שמעריצים את סיפורי הזוועה שלו, הסיפורים הגותים, אוהבים לחפש את האירוניה בחייו. האיש שהיה טורי מובהק, בעל דעות שמרניות ויחד עם זאת כנראה גם הומוסקסואל; האיש שכתב את "משחקי השלום" והתגייס לצבא בגיל מבוגר והתעקש להשתתף במלחמה כחייל פשוט, למרות שהוצעו לו תפקידים אחרים, למשל במודיעין בגלל שידע גרמנית היטב.

גם למשפט האחרון שאמר, "כבה את הסיגריה המזוינת הזאת!" מייחסים הרבה לאירוניה שאפיינה את חייו.

יש שטוענים שאורה של הסיגריה היא שגרמה לכך שהצלף הגרמני ירה והרג את סאקי, ואחרים אומרים שדווקא הצעקה של סאקי הביאה למותו.

כשסגן המפקד ספד לסמל הקטור יו מונרו, הוא תיאר אותו:

"ודאי תראו בעיתונים שסרג'נט מונרו "סאקי" נהרג; בכנות, זהו אחד האנשים שאני מעריך ומעריץ במלחמה הזאת. הוא סירב לחלוטין לקבל מינוי ולעזוב את חבריו לפלוגה. כאשר חלה, לפני חודשיים, במקום לנסוע הביתה ולנצל את מחלתו כמו שעשו שאר החברה, הוא חזר אלינו מיד".

הנה צילום ידוע של סאקי, שבו הוא נראה כמו קלוביס, הדמות האהובה שלו:

וכעת לסיפור

הרקע

"הז'רגון האמנותי של האישה הזאת מעייף אותי", אמר קלוביס לעיתונאי חבר. "היא כל כך להוטה על ציורים מסוימים, כאילו הם 'גדלים בתוכך', כאילו הם איזה סוג של פטריות".

"זה מזכיר לי", אמר העיתונאי, "את הסיפור על הנרי דפליס. סיפרתי לך את זה?"

קלוביס נענע בראשו.

הנרי דפליס היה יליד הדוכסות הגדולה של לוכסמבורג. כאשר התבגר הפך לסוכן נוסע. כסוכן הוא היה נוסע לעתים קרובות מעבר לגבולות הדוכסות. יום אחד הגיע לעיירה קטנה בצפון איטליה, ושם הגיעה אליו הבשורה שאיזה קרוב רחוק שמת, השאיר לו ירושה.

הירושה לא הייתה גדולה אפילו מנקודת מבטו הצנועה של הנרי דפליס, אבל היא גרמה לו לבצע כמה בזבוזים בלתי מזיקים.

במיוחד עוררה אותו הירושה לתמוך באמנות המקומית, שבאה לידי ביטוי במחטי הקעקוע של סניור אנדריאס פינצ'יני.

סניור פינצ'יני היה אולי אמן הקעקוע המבריק ביותר שאיטליה ידעה מעודה, אבל מצבו הכלכלי היה בכי רע ולכן שמח, בעבור שש מאות פרנק, לכסות את הגב של לקוחו מעצמות הכתף עד למותניים בתמונה מזהירה שבה מתוארת נפילתו של איקרוס.

כשהתהליך הושלם הייתה לדפליס אכזבה קלה, כי הוא חשב ש"איקרוס" היה מבצר שנכבש על ידי וולנשטיין במלחמת שלושים השנים; אבל הוא היה מרוצה מאוד מהציור, שכל רואיו אמרו עליו שהוא יצירת המופת החשובה של פינצ'יני.

זאת הייתה היצירה החשובה ביותר וגם האחרונה. בלי לחכות אפילו לתשלום, האמן המהולל מת ונקבר מתחת למצבה מפוארת, שמעליה היו מלאכים שהכנפיים והנוצות שלהם השאירו בגופם רק מעט מאוד מקום לקעקועים.

אבל האלמנה פינצ'יני נשארה בחיים ולה היה חייב דפליס לשלם את שש מאות הפרנקים. ואז בדיוק התרחש משבר בחייו של הנרי דפליס, סוכן נוסע. סכום הירושה, בגלל דרישות כאלה ואחרות, הצטמק למימדים זעירים, ואחרי שנפרעו חשבונות ליינות ולעוד כמה דברים, נשארו רק 430 פרנק כדי לשלם לאלמנה. הגברת התמרמרה, ובצדק, לא רק – כפי שהסבירה בהרבה מילים – בגלל 170 הפרנק שחסרו, אלא בעיקר בגלל הניסיון לזלזל בערכה של יצירת המופת של בעלה המנוח.

אחרי שבוע נאלץ. דפליס להוריד את ההצעה ל-405 פרנקים, מה שהעלה את ההתמרמרות של האלמנה לזעם בוער. היא ביטלה את עסקת המכירה של יצירת האמנות ולאחר כמה ימים התברר לדפליס המזועזע כי האלמנה העניקה את היצירה שי לעיריית ברגמו שקיבלה אותה בשתי ידיים.

דפליס התחמק מהאזור בחשאי ככל שניתן, והוקל לו כשעסקיו הביאו אותו לרומא, שם, קיווה, שעקבותיו ועקבות יצירת האמנות המפורסמת ייעלמו.

אבל הוא נשא על גבו את משא גאוניותו של המנוח, וכאשר יום אחד נכנס למסדרון מהביל של בית מרחץ, הוא הוחזר מיד לתוך בגדיו על ידי בעל הבית, איטלקי מהצפון, אשר לא הסכים שנפילת איקרוס הנודעת תוצג לראווה בלי רשות מעיריית ברגמו.

העניין שגילה הציבור והערנות של השלטונות גברו כאשר העניין קיבל פרסום ודפליס לא היה יכול לטבול טבילה רגילה בים או בנהר גם בימים החמים ביותר, אלא אם כן היה לבוש כולו בגד ים עבה.

ואז איזה מומחה בברגמו העלה את החשש שמי ים מלוחים, עלולים להזיק ליצירת המופת, ומיד יצאה פקודת קבע שאסרה על הסוכן הנוסע המוטרד לרחוץ בים בכל תנאי. רגשי תודה גאו בקרבו של דפליס כאשר החברה שבה עבד מצאה בשבילו אזור פעולה חדש ליד בורדו. הרגשות האלה נגוזו מיד כאשר הגיע לגבול הצרפתי-איטלקי. סדרה רצינית של חוקים רשמיים מנעה את מעבר הגבול. מדובר בחוקים שאסרו באופן חמור יצוא של יצירות אמנות איטלקיות.

בעקבות התקרית, החל משא ומתן דיפלומטי בין ממשלות לוכסמבורג ואיטליה וברגע מסוים היה נראה שאירופה מסתבכת בצרות. הממשלה האיטלקית עמדה על שלה בתקיפות. היא התנערה מכל אחריות לשלומו ואפילו לקיומו של הנרי דפליס סוכן נוסע, ולא זזה מהחלטתה כי נפילת איקרוס (מאת פינצ'יני אנדריאס המנוח) שנמצא בבעלותה של עיריית ברגמו, לא תצא מהארץ.

ההתרגשות שכחה כעבור זמן, אבל דפליס חסר המזל, שמטבעו היה נחבא אל הכלים, מצא את עצמו שוב, אחרי כמה חודשים, במרכזו של פולמוס סוער. מומחה גרמני אחד שהצליח להשיג מעיריית ברגמו רשות לבדוק את היצירה המפורסמת, הצהיר שמדובר בפינצ'יני מזויף, אולי מעשה ידי איזה תלמיד מאלה שפינצ'יני העסיק בערוב ימיו כשתש כוחו. לעדות של דפליס עצמו לא היה ערך רב, בגלל שבשעת התהליך הארוך של קעקוע הציור הוא היה תחת השפעת סם מרדים.

עורך של כתב עת אמנותי איטלקי הפריך את מסקנותיו של המומחה הגרמני ולקח על עצמו להוכיח שאורח חייו של הגרמני לא עומד בשום סטנדרט של הגינות מודרנית. איטליה וגרמניה על כל תושביהן נסחפו בויכוח ובתוך זמן קצר אירופה כולה הייתה מעורבת בסכסוך. בפרלמנט הספרדי נערכו ויכוחים סוערים והאוניברסיטה של קופנהגן העניקה מדליית זהב למומחה הגרמני (ואז שלחה למקום משלחת של מומחים לבדוק את ההוכחות), ובאותו הזמן שני סטודנטים פולנים בפריז איבדו את עצמם לדעת כדי להבהיר מה הם חושבים על העניין.

בינתיים מצבו של המסכן הזה שהיה הרקע האנושי לכל הסערה הלך מדחי אל דחי ולא פלא שהוא מצא את עצמו בשורותיהם של האנרכיסטים האיטלקים. ארבע פעמים לפחות הוא הובל לגבול כאישיות מסוכנת ובלתי רצויה אבל תמיד הוחזר בתור נפילת איקרוס (מיוחסת לפינצ'יני אנדריאוס, ראשית המאה ה-20). ואז, יום אחד באסיפה של אנרכיסטים בגנואה, אנרכיסט אחד שבר בלהט הוויכוח בקבוק מלא חומצה על גבו. החולצה האדומה שלבש, ריככה אמנם את התוצאות.

אבל האיקרוס הושחת עד לבלי הכר. המתקיף ננזף קשות על כך שהתקיף עמית אנרכיסט ונגזרו עליו גם שבע שנות מאסר על השחתת יצירת אמנות שהיא נכס לאומי. ודפליס, ברגע שיצא מבית החולים, נשלח אל מעבר לגבול כזר בלתי רצוי.

ברחובות השקטים יותר של פריז לא רחוק מהמשרד הממשלתי לאמנויות יפות, תוכלו לפעמים לפגוש איש מדוכא עם חזות דאוגה. אם תשאלו אותו "מה השעה?" הוא יענה לכם במבטא לוכסמבורגי קל. הוא חי באשליה שהוא אחד מזרועותיה האבודות של ונוס ממילו, ומקווה שאולי יצליח לשכנע את הממשלה הצרפתית לרכוש אותו.

אני חושב שבשאר השטחים הוא די שפוי.

*

אגב, גם רואלד דאל, כמוני, היה ממעריצי סאקי.

למרות שהוא אף פעם לא הודה בזה, הסיפור שלו "העור" מושפע מאוד מ"הרקע".

נדמה לי שהוא קיים גם בעברית אבל הנה הפנייה למקור.

מדובר במומחה לקעקועים שלימד את חיים סוטין הצעיר, שהיה חברו, ברגעים ספורים את אמנות הקעקוע, וסוטין צייר על גבו פורטרט של אשתו (של איש הקעקועים). את הסוף אני לא מספר.