מו"ל אוהב ספרים? – דון קמילו בהוצאת קמין

רוב המו"לים שאני מכיר אוהבים ספרים. הכוונה היא בדרך כלל לספרים שנמכרים היטב, ואז המו"לים אפילו קוראים אותם וגם זוכרים את שם המחבר כדי להזמין ממנו ספר נוסף.

היו זמנים שמו"לים אהבו ספרים עוד לפני ששווקו ונמכרו. אני הכרתי כמה מו"לים כאלה ואני מתגעגע אליהם מאוד.

אם אתם מתעקשים דווקא לחפש אוהבי ספרים תמצאו אותם בחנויות לספרים ובעיקר בחנויות לספרים משומשים (אני לא משתמש בביטוי ספרים יד-שנייה, כי רבים מהספרים בחנויות האלו עברו יותר משתי ידיים).

שני יתרונות גדולים יש לחנויות האלה על פני חנויות שמוכרות רק ספרים חדשים. האחד שהן אינן רשתות, והשני שאין בהן "רבי מכר".

אם איזה מוסף לספרים רוצה לנסות הרפתקה מעניינת, שינסה ליזום מדור: רבי מכר בחנויות לספרים משומשים.

מדי פעם תמצאו בין בעלי החנויות האלה אוהבי ספרים שמנסים את כוחם גם בהוצאה לאור של ספרים.

הרשימה הזאת מוקדשת לקובי קמין, בעל חנות ברחוב אלנבי בתל אביב, לרגל הספר החדש שהוא הוציא: דון קמילו.

קובי עצמו הוא גם כותב וגם עורך ומדי פעם הוא מעז ומוציא ספר שהוא אוהב בהוצאת "קמין".

01

בהוצאת קמין יצאו עד היום:

02

03

04

05

וגם – שיחות עם השטן.

ספרים שבמקרה גם קרובים ללבי.

לסילבי וברונו הקדשתי פעם רשומה מיוחדת. הפעם משהו על דון קמילו:

בעברית ראו אור כבר מזמן שני ספרים:

06

07

שניהם בהוצאת מסדה, והיום ניתן למצוא אותם בחנות הספרים של איתמר לוי, שחידש אותם.

את הספרים ההם תרגם עמנואל אולסוונגר, שבעבר הקדשתי לו כאן רשומה. זהו אולסוונגר, איש אשכולות:

08

בהזדמנות אוסיף ואספר עוד על האיש המופלא הזה.

כשקראנו בצעירותנו את דון קמילו, שם הסופר נכתב ג'ובאני גוארסקי. ורק מאוחר יותר התברר לי ששמו האמיתי הוא ג'ובאנינו, או אם אתם מקפידים: ג'ובאנינו אוליברו גוארסקי.

אני מספר את זה כי הוא עצמו, שהיה איש גדול במיוחד, נהג להתלוצץ על זה שהוא גדל עם שם שמשמעותו "גובאני הקטן".

זה האיש:

09

כאן הוא בדיוקן עצמי:

09a

כשמת  גוארסקי בשנת 1968 הוא היה בן 60.

חפשו עליו ברשת אם תרצו, אבל אני לא יכול שלא לספר לכם שהאיש נולד בפארמה, והיה ממתנגדי הפשיזם. כשהיה צעיר עבד כבר כסאטיריקן בכמה כתבי עת, ואנחנו נזכור בעיקר את "ברטולדו" שהוא ערך, שכן שם, ב"ברטולדו", פרסם סטודנט צעיר לאדריכלות את הקריקטורות הראשונות שלו. מדובר בסול סטיינברג (!) שהיה צעיר מגוארסקי בשש שנים.

בזמן המלחמה, גוארסקי בילה כאסיר בסטאלאג במשך שנתיים, ושם כתב את "יומני הסודי".

אחרי המלחמה הוא ייסד עיתון סאטירי "קאנדידו", ושם פרסם רשימות וקריקטורות (האיש היה סופר, קריקטוריסט ואפילו במאי קולנוע). הוא הואשם בפעילות נגד השלטון ובילה כשנתיים בבתי הסוהר באיטליה. גוארסקי טען שהכלא האיטלקי היה גרוע מהסטלאג.

עיקר הפרסום שלו, בעיקר מחוץ לאיטליה, הגיע הודות לתשעת הספרים שכתב על דון קמילו.

הסיפור הראשון של דון קמילו התפרסם ב"קנדידו" בדצמבר 1946, וכש"דון קמילו" הפך לספר הוא היה מיד רב מכר בארצות רבות.

עד היום ראו אור בעברית ארבעה ספרים. השניים שתרגם אולסוונגר ושני הספרים שקובצו בכרך אחד שתרגמה אסנת רז והוציא לאור קובי קמין. אני מניח שרבים מכירים את רוח הספרים, אז בכמה מילים:

דון קמילו הוא כומר די ז'לוב בעיירה בעמק הפו, ופֶּפּוֹנֶה הוא ראש העיר הקומוניסט וגם המכונאי המקומי, גם הוא בריון לא קטן. בזמן המלחמה שניהם היו פרטיזנים והיום הם אויבים.

10

הדמות הנוספת היא ישו שמעל הצלב בכנסייה, שמשוחח עם דון קמילו הכומר. הוא אמנם מאמין וחכם, אבל גם חמום מוח, וכמו שכותב גוארסקי, "מסוגל לקרוע בידיו חפיסת קלפים שלמה".

11

אפשר לקבוע שגוארסקי המציא תת ז'אנר בספרות ההומוריסטית, כי יש לנו כאן בעצם מעין אחיזת עיניים:

מצד אחד ברור שאנחנו, הקוראים, כמו המחבר, אוהבים יותר את דון קמילו מאשר את פפונה, ולכן "דון קמילו" הוא מה שאפשר לכנות "סאטירה בחסות הכנסייה", שזה לא בדיוק מה שהסאטירה הייתה במשך הדורות. אבל כשאנחנו שמחים כשדון קמילו מנצח במכות או ביריות את פפונה, מופיע ישו, שהוא מין "דאוס אקס מכינה", או אם תרצו "קול המצפון" (האיטלקים, כמו שאתם זוכרים מ"פינוקיו", אוהבים מאוד את "המצפון");

12

וישו, שלא כמונו הקוראים, לא כל כך אוהב את מעשי הבריונות של דון קמילו, אלה שגרמו לנו הקוראים לאהוב את הכומר. מטבע תפקידו, ישו יודע הכול ורואה הכול. למשל את המקלע שדון קמילו מסתיר בכנסייה, והוא מזכיר לנו כל הזמן שהכומר האהוב שלנו לא ממש מייצג את הנצרות שמטיפה להגיש את הלחי השנייה. מה שאומר שישו נוזף בעצם בנו הקוראים שאוהבים את מעשי הבריונות של דון קמילו, שאותם כמובן למד מפפונה, היריב הפוליטי שלו שהוא בריון רשמי.

13

ויש עוד צד קצת דביק, וזה ששני הבריונים האלה שמעל דפי הספר נלחמים זה בזה במכות, בכלי נשק ובכינויים איומים, הם בעצם סוג של חברים – אחרי הכול, מי שנלחם לצדך בהרים כתף אל כתף נגד הפשיסטים והנאצים תמיד יישאר חבר שלך, לא?

14

אה כן, ופפונה, שהאלוהים שלו הוא סטאלין עד שהוא מת (סטאלין, לא פפונה), הוא בכל זאת איטלקי, ולכן הוא קתולי שמקפיד להטביל את הילדים שלו (אפילו שהוא רוצה לקרוא להם סטאלין או לנין…). אני לא מכיר עוד יצירות סאטירות שהרקע שלהן הוא כל כך מסובך, ובניגוד לרקע העלילות דווקא די פשוטות.

15

כל ספר בנוי מסיפורים קצרים רבים. לפעמים יש קשר ביניהם ולפעמים כל סיפור עומד בפני עצמו.

בספר קומרד דון קמילו, שהוא אחד משני הספרים בכרך שיצא בהוצאת קמין, רוב הסיפורים הם קטעים בעלילה אחת: פפונה הוא חבר פרלמנט שיוצא עם משלחת של המפלגה הקומוניסטית לרוסיה, ממש בימים שחרושצ'וב חוזר מהביקור ההיסטורי באמריקה. ומי אם לו דון קמילו מצטרף כקומוניסט מתחזה למשלחת.

16

כזכור גוארסקי היה גם קריקטוריסט. הדמויות שהוא עיצב לדון קמילו ולפפונה הן היום חלק מעולמם של אוהבי הספרים.

17
דון קמילו
18
פפונה

כל סיפור מסיפורי דון קמילו נפתח באיור של הסופר, ומה שראיתם עד עכשיו הם איורים מתוך הסיפורים.

והנה עוד קריקטורה של גוארסקי, והפעם ללא האייקונים המוכרים:

19

וכך הוא היה חותם:

20

סרטים ותכניות טלוויזיה רבות נעשו על פי דון קמילו. אבל בני דורי זוכרים באהבה את הסרט שבו מככב פרננדל בתור דון קמילו:

21

ואת פפונה שיחק ג'ינו צ'רבי, שקצת דומה לגוארסקי:

22

כאן תוכלו לראות קטע .

ומשהו אישי. בשנת 1975, כשהייתי בן 35, גרתי כמה חודשים בעמק הפו, ובכל בוקר התעוררתי עם ה"נביה" – הערפל האופייני לאזור – ולקול הפעמונים, שמבחינתי דון קמילו צלצל בהם כדי להרגיז את הקומוניסטים.

דון קמילו הוא אולי, ביחד עם פינוקיו, הדמות הספרותית שהאיטלקים הכי אוהבים ובעיירה ברסצ'לו יש אפילו פסל שלו:

23

24

6 תגובות בנושא “מו"ל אוהב ספרים? – דון קמילו בהוצאת קמין

  1. חן חן. פוסט שעושה מצב רוח מעולה.
    פרננדל וצ'רבי, לא הפסדנו אף פעם.
    ועכשיו, הבאת לי ממש חשק עז לקרוא את דון קמילו.

    Liked by 1 person

  2. סופר נפלא. איורים נפלאים.

    דני, אולי גם אתה זוכר את ההקדמה שלו שהופיעה באחד הספרים ושם הוא כתב – בערך – כי בזמן ששהה בכלא הגרמני ושקל 40 ק"ג כולל הכינים, הפרעושים והמרה השחורה, הסיסמה שלו היתה "לא אמות אפילו יהרגוני".

    שנה טובה

    Liked by 1 person

  3. כרגיל, רשימה נהדרת. תודה!
    כך זה עבד באיטליה: יום אחד באו אל הכומר חברי המפלגה הקומוניסטית בכפר ואמרו לו שהשנה הם לא יעזרו לו לסדר את הספסלים בכנסיה לכבוד חג המולד. אמר להם הכומר: אם כך, אני לא אכתוב לכם את נאום ה-1 במאי. ענו ואמרו הקומוניסטים: אז אנחנו לא נסחוב את הפסל של הקדוש בחגיגות השנתיות לכבודו. הגיב הכומר: אז אני לא אשאיל לכם את ספסלי הכנסיה לאסיפת המפלגה. החזירו לו הקומוניסטים: אז אנחנו נפסיק לבוא לוידוי ואתה לא תדע מה קורה במפלגה הקומוניסטית…
    שנה אזרחית טובה לכולם
    חיים שקד

    Liked by 1 person

  4. שוב הגעתי באיחור לרשומה הזאת, אבל לא רציתי לפספס. והנה אני מגלה שגם אתה, דני, יש לך פינה איטלקית ברזומה.
    אהבתי את הרשומה ואת דון קמילו, וההומור נפלא!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.