סיפור שתחילתו בלובנגולו מלך זולו וסופו בפארק הדוורים שבלונדון

ככה על פי נחום גוטמן סיים לובנגולו מלך זולו את חייו:

01

וכך נקבעה בתודעתנו דמותו המפלצתית של מנהיג שבט המטבלֶה ("מטאבולו" זה רק כדי שגוטמן יוכל לחרוז עם "זולו").

המציאות הייתה שונה. האיש שאחראי למותו של המנהיג השחור הנאור היה זה:

02

או אני מעדיף את זה:

03

ססיל רודז, סמל האימפריאליזם, ואם תרצו הגזענות הבריטית באפריקה.

בגני קנסינגטון שבלונדון, לא רחוק מהפסל החביב של פיטר פן, עומד הפסל המונומנטלי הזה:

04

הוא נקרא אנרגיה פיזיקאלית.

נושא הרשומה הזאת הוא האיש שיצר את הפסל הזה, ג'ורג' פרדריק ווטס. הנה הוא ברישום שלי:

05

הפסל אנרגיה פיזיקלית הוא סמל לכוחה של האימפריה והוא נועד להיות המרכז של אתר ההנצחה של ססיל רודז בקייפטאון.

ברשימות שלי ובספרים על לונדון הזכרתי כמה פעמים את ג'.פ. ווטס.

כשאתם מטיילים במחוז סארי (ראו מסלול "גמשל ושר" בספר שעה מלונדון), אחרי שפקדתם את קברו של לואיס קרול בגילפורד, קפצו לקומפטון, כפר קטן ליד גילפורד, שבו גרים כאלף תושבים ששוברים את צמאונם בפאב המצוין The Withies Inn (מומלץ ביותר).

06

זהו הכפר היחיד באנגליה שיש בו מוזיאון לאמנות המוקדש לעבודותיו של אמן אחד.

07

הנה יוסי גולדברג ואני בחזית המוזיאון:

08

כמה מילים על אישיותו יוצאת הדופן של ווטס (1904-1817):

הוא נולד למשפחה ממעמד הפועלים, ולמרות ההצלחה שלו כאמן, כל מה שעשה היה בו ניסיון לתקן ולשפר את החברה.

כמו למשל בציור הזה של "האישה המופקרת":

10

אני שייך לאלה שלא תמיד מבינים סימבוליקה; לא בשירה וגם לא בציור. אבל חברי התנועה האסתטית, ובעיקר אוסקר ויילד, אהבו את ווטס, שהיום כמעט שלא מוזכר בסיפור תולדות האמנות הבריטית.

הציור וההדפסים שלו זכו להצלחה עצומה. אפילו הנשיא תיאודור רוזוולט תלה בביתו עותק של "תקווה".

11

הנה מה שכתב אוסקר ויילד על הציור הזה, "אהבה ומוות":

12

שער שיש, עטור כולו כוכבי יסמין לבנים ופרחי ורד מתקתקים, דמותו העצומה של המוות, עוטה גלימות אפור, חולפת בכוח מסתורי ובלתי נמנע ופורצת מבעד לכל הפרחים. רגל אחת ניצבת כבר על הסף, ויד אכזרית אחת פשוטה קדימה, בעוד האהבה, נער יפהפה שאבריו שחומים וגמישים, עטור כנפיים צבעוניות, נרתע כולו כעלה רמוס ומנסה לשווא לחסום את הכניסה בידיים רפות.

את היחס של ויילד והתנועה האסתטית הבאתי כדי להראות שאמן שעסק כל חייו בתיקונים חברתיים והיה בעצם סוציאליסט מובהק, זכה להערכה דווקא מהקוטב השני אצל אנשי האסתטיקה…

הקטע הבא הוא מתוך הספר שלי "לונדון בעקבות סופרים ומספרים":

כשהיה בן 47 נשא הצייר ג'ורג' פרדריק ווטס את אלן טרי בת ה-16 לאישה. אלן טרי עתידה להיות שחקנית מפורסמת, וידועה בקשריה עם גדולי הדור, ובעיקר ג'ורג' ברנרד שו. זה היה מין שידוך. הפטרונים של ווטס חשבו שהצעירה היפה תביא שמחה לחייו של הצייר הביישן והצנוע, שבעיקר אהב לעבוד, וחבריו התייחסו אליו קצת כמו אל ילד מגודל.

הקשר החזיק מעמד שנה, ווטס יצא ממנו שבור לב. וילפריד בלנט, הביוגרף של ווטס, טען שווטס הצנוע, בנו של מכוון פסנתרים עני, חי בעצם רוב חייו בחוגים גבוהים מדי בשבילו מבחינה חברתית. או כמו שהוא כתב: "הוא מעולם לא פגש בנות של מכווני פסנתרים". גם אשתו השנייה מרי הייתה צעירה ממנו ב-30 שנה, אבל ווטס היה כבר בן 70 כשנישאו, ומרי העריצה אותו ואת חוג ידידו שכלל את המשורר אלפרד טניסון ואת המעצב והסוציאליסט פיליפ מוריס.

ווטס העריץ את שני ידידיו המפורסמים וצייר פורטרטים נפלאים שלהם, שתלויים עד היום ב"נשיונל פורטרט גלרי". שם גם תלוי הציור הידוע ביותר שלו, הפורטרט הנוגע ללב של אלן טרי בדמות פיה.

13

בשנות חייו האחרונות גר ווטס עם אשתו השנייה בקומפטון, ולאחר מותו הקימה אלמנתו את הגלריה שהיא בעצם מוזיאון מצוין לזכרו.

14

15

בין השאר אפשר לראות בו את דגם הגבס של אנרגיה פיזיקלית:

16

ואת פסלו הענק של טניסון, שהיה ידיד קרוב של ווטס. טניסון הענק מגבס עומד שם בחברת כלבו:

17

והנה עוד צילום של יוסי ושלי, שצילמנו במוזיאון עוד לפני שהבנו שאסור לצלם שם:

18

לאחר מותו של ווטס, בנתה אלמנתו בנוסף לגלריה גם קפלה מעניינת מאוד שעומדת בראש גבעה קטנה בקומפטון:

20

כדי להנגיש את האמנות לשכבות רחבות ובעיקר לאוכלוסיות עניות, ווטס תמך בקרן שערכה תערוכות בשכונת וייטצ'אפל, מה שהביא להקמת גלריית וייטצ'אפל שהתיירים אוהבים כל כך.

הוא תרם חלק מעבודותיו לגלריות שפעלו בשכונות רחוקות ועניות.

בשנת 1887, לכבוד יובל ה-50 למלכותה של המלכה ויקטוריה, הציע ווטס, הרומנטיקן ללא תקנה, פרויקט מקורי: גן קטן שבו ישובצו לוחות ועליהם סיפוריהם של גיבורים – אנשים מהשורה שהקריבו את חייהם בניסיון להציל אנשים אחרים.

הנה ההצעה בלשונו כפי שהופיעה ב"טיימס":

בין שאר הדרכים לציון 50 שנות מלכותה של ויקטוריה, לבטח יהיה חשוב לאסוף סיפורי גבורה מחיי היומיום.

אסור להפסיק לראות באנשים שעשו מעשים גדולים את אופיה של האומה. יש להצטער על כך ששמות אנשים וסיפורים שראוי שייזכרו – כי הם ממריצים ומלמדים – נשכחים.

ישנה רשימה ארוכה, אך הייתי מציין שם אחד – אליס איירס, המשרתת בביתו של סוחר שמנים בגראבל ליין, שמתה באפריל 1885 בעת שהצילה את ילדיהם של בעלי הבית.

זו לא תהיה הגזמה לומר שתקופת מלכותה של המלכה תזהיר יותר אם נציב מצבה, נגיד כאן בלונדון,  כדי לתעד את שמותיהם של כל הגיבורים האלה שאחרת יישכחו. אני מאמין שההצעה תמצא הד ויימצאו האמצעים להפוך את לונדון לעשירה יותר על ידי תיעוד כל מה שהוא מעורר כבוד.

העושר הלאומי של האומה איננו בחפצים, אלא במעשי אזרחיה.

ההצעה הזאת נדחתה על ידי הרשויות ובסופו של דבר הקים ווטס את המונומנט הזה מכספו בפארק הדוורים. מדובר בסככה מקורה, שבה קבועים אריחים – יפים להפליא, ברוח ה"אר-נובו" – ובכל אחד מהם מתואר מקרה הירואי של מי שנהרג כשניסה להציל אחרים. ווטס עצמו קבע 13 לוחות ומאוחר יותר הוסיפה אלמנתו עוד 34 לוחות.

21

הנה תיאורם של שלושה מהמקרים האלה. התיאור כאן מפורט יותר מאשר על הלוחות:

22
ויליאם גודראם

בשנת 1880 עבד גודראם בחברת הרכבת הצפונית של לונדון. באותו יום הוא הועסק כתצפיתן ותפקידו היה לצפות על ארבעה קווים ולהזהיר את העובדים שעבדו על פסי הרכבת מפני רכבות מתקרבות.

בשעה 13:30 התקרבה רכבת מקיו. גודראם סימן לאנשים לזוז מהפסים, אך אחד העובדים לא שמע את אזהרתו והמשיך לעבוד. גודראם הלך לעבר הפסים, צעק בכל כוחו ונופף בזרועותיו. לבסוף העובד שמע את אזהרתו וחייו ניצלו, אך גודראם עצמו לא הספיק לרדת מהפסים. הוא נפגע מהרכבת המתקרבת ומת במקום.

23
אליס איירס

בשנת 1885 הייתה אליס בת העשרים וחמש משרתת בביתו של סוחר. בשעה שתיים, בעת שישנה בחדר עם שלושת ילדי המשפחה, פרצה אש בבית והאזעקה העירה אותה משנתה. תחילה היא ניסתה להוריד את הילדים למטה בעזרת חבל שהכינה מסדינים. כשזה לא עלה בידה, היא זרקה החוצה מזרן, והוא הוחזק בידי העוברים ושבים. היא זרקה אל המזרן את שלושת הילדים וכך הם ניצלו. אבל היא עצמה, שנחלשה משאיפת עשן, קפצה והחמיצה את המזרן. אליס איירס מתה מפצעיה לאחר יומיים.

24
אלפרד סמית

בבוקר 13 ביוני 1917, בזמן מלחמת העולם הראשונה, נערכה הפצצה גרמנית ראשונה על לונדון באור יום. הפצצות נפלו ברחוב סנטרל ליד בית חרושת שבו עבדו 153 נשים ושלושה גברים.

השוטר אלפרד סמית ראה שחלק מהנשים יוצאות בריצה מהבניין ורץ לשם כדי להכניס אותן בחזרה למבנה. הוא נהרג תוך כדי הניסיונות להצילן.

בעלי המפעל, האדונים דבנהאם, משנוכחו לדעת שאלמנת השוטר מקבלת קצבה זעומה, העניקו לה 100 פאונד נוספים.

והנה עוד אריחים מהמונומנט המרגש הזה, שלידו אני מסיים בדרך כלל את אחד הסיורים שאני עושה לחברים בלונדון:

25

26

27

28

29

הטבלה האחרונה שנקבעה על ידי אלמנתו ב-1931 היא של הרברט מאקונו. עברו 78 שנים מבלי שנוספו טבלאות.

בשנת 2009, לאחר ויכוח ממושך ולמרות התנגדותם של אנשי מוזיאון ווטס, נקבע הלוח הזה:

30

לי פיט היה טכנאי דפוס מסארי שמת ב-7.6.2007 בעת שהציל את הארלי בגנול טיילור בן התשע מטביעה בתעלת טיימזמיד. הקולגה שלו, ג'יין מישל, הציעה לבישופות של לונדון שפיט הוא תוספת ראויה לפארק הדוורים. ב 11.6.2009 נוסף הלוח לזכר פיט. דובר הבישופות של לונדון אמר שתישקל הוספת שמות נוספים.

למי שמעוניין, ישנה אפליקציה בשם – The Everyday Heroes of Postman’s Park, שמספקת הרבה מידע על גיבורי פארק הדוורים.

31

7 תגובות בנושא “סיפור שתחילתו בלובנגולו מלך זולו וסופו בפארק הדוורים שבלונדון

  1. דני, כשאתה משוטט בלונדון, או קופץ לקומפטון עם יוסי גולדברג ומעטיר עלינו סיפורים מרחיבי דעת מעולם האמנים, אני מרגישה שקפצתי לשם בעצמי וביקרתי שם את חבריי האהובים.
    רק מצטערת שעוד לא יצא לנו להסתנכרן ולבקר בצוותא במקומות המרגשים האלה.
    אתה אוצר בלום של ידע וסיפורים פיקנטיים הנמסרים בקצרה, בחן ובהומור.
    ת'אלפים של תודות.

    אהבתי

  2. יש לנו טיולים מענינים ומלאי הרפתקאות וכל אלו שדני מספר עליהם לא יודעים על עצמם חצי ממה שהוא יודע. לטיולים האלו יש דינמיקה משלהם אנחנו יוצאים ותוך חצי שעה הולכים לאיבוד, כי מדברים ומאבדים את הדרך או שדני אומר בפניה הבאה שמאלה וחצי שעה מאוחר יותר מסתבר שזה היה צריך להיות ימינה . לפעמים הגפס לא קולט בגלל סבך צמרות העצים אז אנחנו מנווטים לפי הפרות בשטח. היה גם פנצ’ר ליד הפאב של דיקנס והחלטנו להחליף גלגל לבד כי לפני ארבעים וחמש שנה החלפתי וזה לקח עשר דקות. כעבור שעה וחצי אנחנו חצי מעולפים ודני אומר אתה יודע זה שהמציא את הגלגל לא היה כזה גאון אבל ההוא שהמציא את שלושת האחרים ממש אינשטיין . כל זה בא ללמד שידע בציור נקנה בעמל רב , אבל הוא גם מעלה את מפלס החדווה . ולסיכום אם דני היה אינסטלטור והינו נוסעים לבדוק ברזים אני יודע שהוא היה הופך את זה למרתק.
    טוב אז אני תארתי פה איך נבנה פוסט על אמן והתלאות שדני עובר עד שהחומר יוצא לאור.
    ולבסוף אני הנהנה הכי גדול מהביקורים האלו , כי אין תחליף לחברות הזאת.

    אהבתי

  3. דני היקר, מרתק מעשיר ומרחיב את הדעת ללמוד ממך, ולטייל איתך זאת בהחלט חוויה וזכות גדולה . תודה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.