ההומור של דיקנס

בהרצאה על דיקנס שהעברתי לפני כמה חודשים בבית אריאלה, מישהו מהקהל כעס שהעזתי להזכיר את דיקנס בנשימה אחת עם טולסטוי.

אה, ומה היה ההקשר של "בנשימה אחת"? אמרתי שטולסטוי חשב שדיקנס הוא הסופר הגדול ביותר של זמנו…

(טולסטוי היה צעיר מדיקנס ב-16 שנה. כשיצא הפיקוויקים, טולסטוי היה בן תשע).

01

בניגוד לשייקספיר, שהביוגרפיה שלו אפופה מסתורין ולכן המומחים עוסקים ביצירה שלו, על דיקנס יודעים המון ובגלל זה רוב המחקרים אודותיו עוסקים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה יותר מאשר בספרות.

תארו לכם שלא היינו יודעים הרבה על דיקנס ואז היו צצות תיאוריות שסטיוארט מיל, או קרלייל, או גלדסטון כתבו את סיפורן של שתי ערים; או אולי אפילו שהמלכה ויקטוריה כתבה את בית ממכר עתיקות.

מדי פעם יוצאים מחקרים על ההשפעה של דיקנס על חיינו היום.

יש אומרים שהוא "המציא את הקולנוע" (כלומר את השפה הקולנועית). יש עדויות שמצביעות על כך שחג המולד נחגג כפי שהוא נחגג בזכותו של דיקנס. מישהו אפילו חקר ומצא שבשמונה השנים הראשונות בחייו של דיקנס ירד בחג המולד שלג ולכן המושג "חג מולד לבן" הגיע ממנו ומכתביו.

אבל בדבר אחד אין כמעט ויכוח – דיקנס היה יוצר גאוני של דמויות, ודרכן הצליח להעביר מסרים שאחרים לא הצליחו.

קחו למשל את הביקורת על מערכת המשפט הבריטית.

כבר בשנת 1726 כתב ג'ונתן סוויפט ב"מסעות גוליבר" את הדברים הבאים על עורכי הדין:

02

אבל אלה היו רק מילים, גם אם בוטות מאוד.

111 שנה עברו עד "הפיקוויקים" (שיצא ב 1837), ושם, דרך דמויותיהם המגוחכות של דודג'סון ופוג או דרך עולם המשפט ב"בית קדרות" (Bleak House), מעבר למילים הייתה ביקורת גם בהומור. האנגלים צחקו, ועולם המשפט נקבע בתודעה הכללית כמסואב ומגוחך.

ברשומה הזאת אני מנסה להבין את ההומור של דיקנס דרך הדמויות שעיצב בספרים.

למרות שבעיני רבים דיקנס נחשב לגדול ההומוריסטים האנגלים, הוא לא נחשב ל"שנון" (Witty).

וכדי להדגיש את זה, יש מעט מאוד ציטוטים שנונים של דיקנס, והאנגלי שאוהב לשאת דברים בארוחה, ירבה לצטט את סמואל ג'ונסון, את אוסקר ויילד או את ברנרד שו אבל כמעט לא את דיקנס.

לעומת זאת, התרומה שלו באפיון הדמויות, ובעיקר בדרך שבה הן מדברות, היא ענקית, ויש שרואים בה בסיס לשיח בתיאטרון ובקולנוע של זמננו. למשל דיאלוגים ש"עולים" זה על זה, או משפטים לא גמורים וכד' (זוכרים את ג'ינגל בפיקוויקים?).

ערבי הקריאה שדיקנס ערך היו ה"סטנדאפ" הטוב והפופולארי ביותר בימיו, ועד היום יש אומרים שדיקנס רצה בעצם להיות שחקן יותר מאשר סופר. אפשר אם כך להפוך את מה שכתבתי לעיל ולומר שלא היה כמעט סופר שהתיאטרון השפיע על הכתיבה שלו, ובעיקר על עיצוב הדמויות שלו, יותר מאשר על דיקנס.

אחד המעריצים הגדולים של דיקנס היה ר.ג'. קרוקשאנק (ואל תבלבלו בינו ובין ג'ורג' קרוקשאנק, שאייר לדיקנס כמה ספרים. למיטב ידיעתי הם אפילו לא קרובים). ר.ג' היה עיתונאי ועורך שחי בין השנים 1896-1956 וכתב כמה ספרים על דיקנס ועל התקופה הוויקטוריאנית. הנה הספר שבמרכז הרשומה הזאת:

03

קרוקשאנק טוען שההומור של דיקנס אין בו רשע. "ברוב המקרים," טוען קרוקשאנק, "טוב לו יותר לאדם הוויקטוריאני שדיקנס יצחק עליו מאשר שבני דורו ישבחו אותו…"

בספר הזה, לצד טקסטים קצרים שהביא בו מספריו של דיקנס, בחר קרוקשאנק כמה דמויות מספריו ופנה לעשרה קריקטוריסטים, כמעט כולם בעלי טורים קבועים בעיתונות הבריטית, שיאיירו את הדמויות שבחר.

מתוך הספר הזה בחרתי להביא שישה איורים. ליד כל איור הוספתי כמה מילים על הדמות, ולפעמים גם משהו על הדמות האמיתית שעליה ביסס דיקנס את הדמות הספרותית. בחלק מהמקרים הבאתי גם איורים של אותה הדמות לא מתוך הספר של קרוקשאנק, וכן כמה מילים על הקריקטוריסט.

הראשון הוא מר צ'אדבאד.

צ'אדבאד הוא מטיף אוונגליסט צבוע, דמות מהספר בית קדרות.

04

דיקנס כותב על צ'אדבאד שהוא "איש גדול וצהוב עם חיוך דשן והרושם הכללי ממנו הוא כאילו שיש בתוכו יותר מדי שמן מכונות".

כשהוא מדבר הוא מניף את ידו הגדולה כאילו הוא מעניק מתנה לשומעיו במטרה להאיר את עיניהם.

המאייר הוא מייקל קאמינגס, בעל טור בדיילי אקספרס, היה קריקטוריסט בינוני אבל זכה להצלחה בעיקר בקרב קוראי העיתון שהסכימו עם הדעות הימניות-גזעניות שלו. הוא מת ב-1977 כשהיה בן 78.

מי שהיטיב לצייר את צ'אדבאד הוא המאייר הנפלא מרווין פיק, שבעבר כתבתי עליו הרבה. הנה הצ'אדבאד שלו:

05

הדמות הבאה היא של וילקיס מיקובר:

06

מיקובר, מתוך הספר דייוויד קופרפילד, הוא אחת הדמויות הידועות ביותר של דיקנס, בעיקר בגלל שדיקנס ביסס אותו על אביו, ג'ון דיקנס. מיקובר מוצג כסוכן של מורדסטון וגרינבי, שלביתם נשלח דייוויד קופרפילד כדייר. לאורך כל הרומן מצטייר מיקובר כהאנשה של  העוני, האופטימיות, הייאוש והעליצות – מה שמר צ'סטרטון מכנה: "ניצחון הרוח האנושית על הנסיבות". אחרי שנכלא במרשלסי בגלל חובות, הוא הגיע לפלימות מתוך תקווה למצוא שם פרנסה. לאחר מכן נסחף בנהר המדוויי והחל להתעניין בעסקי הפחם, חזר ללונדון עם טראדלס כדייר שלו, נסע לקנטרברי ונכנס למשרד של ויקפילד-היפ, ושם הצליח לחשוף את אוריה היפ ולפתור את כל העוולות שעשה בשם ויקפלד. כאות תודה על מעשיו, גברת טרוטווד והחבר שילמו את כל חובותיו של מיקובר ושלחו אותו לאוסטרליה, שם הוא הפך לאיש המרכזי בהתיישבות של מידלביי.

הדמות הזאת הפכה למושג באנגלית, ושמות התואר micawbrish וְ micawberesque מתארים מישהו עני אבל אופטימי שמקווה תמיד לטוב.

האיור בספר של קרוקשאנק הוא של הקריקטוריסט דייוויד לו, אחד הקריקטוריסטים הפוליטיים הגדולים של המאה ה-20. לו, שנחשב להכי אנגלי שיש (ואפילו קיבל תואר סיר) נולד בניו זילנד והגיע ללונדון רק ב-1919 כשהיה בן 29. הוא היה הראשון שזיהה את מה שקורה בגרמניה ובאיטליה בשנות ה-30, ופרסם קריקטורות לוחמניות.

בשנת 1937 פנה גבלס למשרד החוץ הבריטי בטענה שהקריקטוריסטים הבריטים, ובעיקר לו, משחירים את פניה של גרמניה. הוא הוחרם באיטליה ובגרמניה.

לו מת באנגליה בשנת 1963.

בחרתי להביא גם צילום של וו.ס. פילדס הנפלא, שלא היה מתאים ממנו לגלם את מיקובר בקולנוע:

07

עוד דמות שהפכה באנגלית למושג היא סת פקסניף.

08

בארץ אנחנו פחות מכירים את הספר מרטין צ'זלוויט. קיים רק תרגום אחד של הספר, של יעקב אורלנד משנת 1950, ולכן פקסניף לא כל כך מוכר לנו. אבל אצל האנגלים הוא שם נרדף לצביעות.

סת פקסניף הוא אדריכל ומודד, בן דוד של מרטין צ'זלוויט, שמנסה בכל מיני דרכים להשתלט על הונו של בן דודו. הוא מסיים את חייו כפקיד עלוב.

ישנן כמה סברות לגבי המודל שעליו ביסס דיקנס את הדמות. יש אומרים אפילו שזה ראש הממשלה רוברט פיל (האיש שהקים את משטרת לונדון), שנחשב לתככן, ועולה גם שמו של אוגוסטוס פוגין, אדריכל ידוע, בן גילו של דיקנס.

פוגין, שמת בשנת 1852 כשהיה בן 40, היה מהראשונים שהביאו לאנגליה את הסגנון האדריכלי שנקרא "ניאו גוטי".

כשנבנה בניין הפרלמנט (ארמון וסטמינסטר) שכר אותו צ'רלס בארי, האדריכל הראשי, ופוגין היה זה שתכנן את המגדל שנקרא היום (בטעות) ביג בן. המגדל הזה, אולי המבנה המפורסם באנגליה, שהיום נקרא על שם אליזבת השנייה, נבנה כבר אחרי שפוגין מת.

דיקנס היה עד לדמותו הווכחנית של פוגין, ואולי גם (אני לא זוכר בדיוק את התאריכים) להתקפה הרצחנית של ג'ון רסקין על פוגין.

סת פקסניף צויר על ידי מאיירים רבים, וכמעט כולם ציירו אותו עם מין ציצית שיער. הציור שלעיל מהספר של קרוקשאנק הוא של רונלד סירל הגאוני, שקוראי שמעו עליו הרבה ממני במשך השנים.

והנה גם איור של הארולד קופינג, שעשה איורים רבים לדמויות של דיקנס:

09

פה נראה פקסניף עם מרטין צ'זלוויט הזקן.

בהזדמנות אכין רשומה על קופינג.

הדמות הבאה היא מהספר אוליבר טוויסט ומדובר בג'ק דוקינס, שכונה "ארטפול דודג'ר":

10

דודג'ר היה הנער הזריז ביותר מהחבורה של פייגין. דיקנס כותב ש"היה לו אף סולד, מצח שטוח, פרצוף רגיל לגמרי ומלוכלך כהוגן, אבל היו לו גינונים של מבוגר".

הוא מתואר כנמוך לגילו עם רגליים "קשות" ועיניים חדות ומכוערות. הוא לבוש במעיל של גבר מבוגר. בכל האיורים וגם בסרטים יש לו כובע שכמעט נופל, וזו כנראה התרומה של המאייר ג'ורג' קרוקשאנק שצייר אותו עם הכובע, כי דיקנס לא מזכיר את הכובע. אגב, דודג'ר היה הנער שמצא את אוליבר והביא אותו למרתף של פייגין.

הציור שלעיל הוא של הקריקטוריסט ג'יילס, שלא מזמן סיפרתי לכם עליו.

והנה עוד איור שעשה ג'יימס מהוני, מאייר אירי בן גילו של דיקנס, שהיה המאייר השני שאייר את אוליבר טוויסט.

זה הרגע שדודג'ר רואה את אוליבר:

11

עוד דמות אהובה במיוחד על האנגלים, אף היא מהספר מרטין צ'זלוויט, היא הגברת שרה גאמפ:

12

בדמות שלה ושל חברתה, הגברת האריס, הכניס דיקנס את כל הביקורת על האחיות והמטפלות של ראשית העידן הוויקטוריאני, לפני מה שמכונה "הרפורמה של פלורנס נייטינגייל".

גברת שרה גאמפ היא, במילים של דיקנס, "אישה זקנה ושמנה עם קול צרוד ועיניים לחות והיה קשה ליהנות במחיצתה בלי לשים לב לריח חריף של אלכוהול".

על פי החוקרים, דיקנס ביסס את השמות שלה על פי אחות אמיתית שהכיר.

את האיור מהספר של קרוקשאנק צייר הקריקטוריסט ויקי.

אצל ויקי, ובכלל באיורים שלה היא לא נראית מרושעת.

ויקי נולד בגרמניה (1913) להורים יהודים ממוצא הונגרי. כבר בגיל 15 פרסם בגרמניה קריקטורות פוליטיות, וכשהנאצים עלו לשלטון ברח לאנגליה והפך שם לדמות חשובה ונחשב לקריקטוריסט השמאלני המוביל.

כשהיה בן 53 התאבד (שכחתי לספר לכם שגם אביו התאבד).

גם גברת גאמפ שלו נראית קצת טובת לב, מה שלא מתאים לתיאורים של דיקנס.

האיור הידוע ביותר של שרה גאמפ הוא זה:

13

איור שצייר פרדריק ברנרד, מאייר מצוין שצייר כ-450 איורים לדיקנס.

גם הסוף שלו לא היה שמח והוא מת בשרפה שפרצה בביתו בווימבלדון.

את הדמות האחרונה שאציג כאן שנאתי בילדותי ממש כמו ששנאתי את גרונדייס, שגנב מאמיל של קסטנר את הכסף, ומדובר במר דניאל קווילפ:

14

קווילפ הוא הגיבור הרע של בית ממכר עתיקות. דיקנס מתאר אותו (בתרגום של א.ד. שפיר): "אדם קשיש בעל תווי פנים חמורים שלא כרגיל וחזות דוחה וכל כך נמוך עד שנראה כננס מובהק, אף כי ראשו ופניו גדולים היו למדי ויאים לגופו של ענק. עיניו השחורות היו חסרות מנוח, ערמומיות ופיקחות; פיו וסנטרו מכוסים היו זיפי זקן קשה וגס; וגוון פניו היה כשל אדם שלעולם אינו נראה נקי או בריא".

בקיצור, תאווה לכל מאייר ולכל במאי.

האיור שלעיל שבו קווילפ נראה כמו קוף במגבעת הוא של מאייר ולשי, לסלי גילברט אילינגוורת.

הפעם החלטתי לתת לכם תשעה "קווילפים" מבלי להביא שמות:

15

אין ספק שמכל הדמויות שדיקנס יצר, את קווילפ הוא הכי שנא. לעולם לא נדע מי היה, אם היה, האיש שעליו ביסס דיקנס את קווילפ.

***********

ניסיתי להעביר כאן את ההומור של דיקנס דרך כמה דמויות, ולהזכיר שדיקנס היה הסופר שהעביר יותר מכל אחד אחר דעות, מסרים ותיאורי הווי דרך הדמויות הציוריות שיצר.

במילון הדמויות הספרותיות של "אוקספורד יוניברסיטי פְּרֶס" (כן, יש דבר כזה) יש 989 דמויות של דיקנס.

 

3 תגובות בנושא “ההומור של דיקנס

  1. כשאני חושב על דיקנס זה בדרך כלל לא קושר להומור.בזכותך קראתי את מועדון הפיקויקים וכעת אני חש צורך לקרוא עוד ספרים של דיקנס… תודה!

    אהבתי

  2. דני היקר, משגיליתי שהרשומה היא על דיקנס פרעתי את הסדר הטוב ומיהרתי לקרוא אותה לפני קודמותיה. אתה העלית לי באוב דמויות מתוך ספריו שקראתי לאורך כל חיי מאוליבר ודייויד קופרפילד וכלה במועדון הפיקוויקים. עונג להיזכר בהן וללמוד שוב ושוב על גדולתו וחן ההומור שלו. ואם יורשה גם אומר שדיקנס היה ביקורתי בדרכו החכמה על המעמדיות ועל השמרנות האנגלית ובעט בה לא מעט. האיורים שהבאת ברשומה – שפתיים יישקו. שמחתי להכיר את פיק האנגלי ( שהרי גם לנו יש פיק משלנו) והתרשמתי עמוקות מהצ'אדבד שלו המרהיב. יישר כוח על רשומה מחכימה ומשובבת נפש. אחן כמוך!

    אהבתי

  3. דני
    הפוסט נהדר כמובן. מאד מעניין.

    היית יכול להרחיב אותו לממדי ספר גדול ומלא, שיהיה textbook לכל מאייר מתחיל או מתקדם.

    (למעשה מדובר בשני נושאים משולבים – אחד הוא ההומור הוורבלי של דיקנס והשני הוא הדרך בה מאיירים שונים ניסו לגלם את הדמויות שלו באיור. ) ואם מזכירים הומור ורבלי – מה בקשר לסם ולר האחד והיחיד ??

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.