דון פרימן וסיפורי החיות

ככה מתחיל הספר הקומדיה האנושית של ויליאם סארויאן בתרגום הישן של יצחק בן צבי שכל כך אהבנו בילדותנו:

וזה התינוק שליווה את ילדותי כתינוק המאויר האולטימטיבי:

למרות שהקפדנו אז לדעת את שמות הסופרים, את שמות המאיירים לא תמיד ידענו, ורק מאוחר יותר התוודעתי לשם דון פרימן.

לסיפורים רוויי אהבת האדם של סארויאן לא היה אפשר למצוא מאייר מתאים יותר מאשר דון פרימן.

הנה עוד שלושה איורים מהקומדיה האנושית:

גם קובץ הסיפורים שמי הוא ארם של סארויאן, ראה אור עם האיורים של דון פרימן. אבל כאן, בשונה מב"קומדיה", איורי העיפרון שבהם הצטיין הם הרבה יותר מעובדים, והוא מדגיש יותר את האור והצל, תחום שהיה לו עניין רב בו, כפי שתראו בהמשך. הנה שני איורים מתוך שמי הוא ארם. הראשון הוא מהסיפור ניתן לומר אחד ממשוררנו לעתיד לבוא:

והשני מהסיפור ערבי מסכן ובוער באש:

אני כל כך אוהב את הסיפור הזה, שאני מרגיש צורך להביא כאן את השורות הראשונות, בעיקר כדי לשמח את קוקו (קרונזון) חברי:

כמה מילים על פרימן:

הוא נולד בסן דייגו בשנת 1908 ומת בסנטה ברברה בשנת 1978.

המנטור האידיאלי שלו היה אונורה דומייה ולכן קל להבין את המיוחדות שלו: סוג של סוציאליזם + אהבת האדם שבאה לידי ביטוי בעיקר באיור הפרצופים. פרימן צייר קריקטורות ורישומים חברתיים רבים שבהם קל לזהות את ההשפעה של דומייה:

אבל גם באיורים שלו לספרי הילדים האנשים והנשים הם לא סתם דמויות, וכל אחד מהם, בעיקר המבוגרים והזקנים, יש להם ביוגרפיה על הפרצוף, מין קתה קולוויץ כזה.

שימו לב לאוסף הפרצופים הזה מהקומדיה האנושית:

לא תראו הרבה כאלה באיורים לספרי ילדים.

הוא החל לכתוב ספרים לילדים בהשפעת אשתו, שגם היא הייתה ציירת וגם כתבה ספרי ילדים. הספר שהכי פרסם את פרימן, ובזכותו עדיין זוכרים אותו, הוא קורדורוי, שראה אור בשנת 1968.

קורדורוי הוא דוב צעצוע על מדף בחנות כל-בו, שמשוטט בחנות לחפש כפתור שאבד לו. תמיד משעשע ואולי אפילו מעודד לדעת שקורדורוי, אחד הספרים האהובים באמריקה, נדחה פעמים רבות על ידי המו"לים.

פרימן אהב בעלי חיים, וכאן אני מגיע לספר שאותו אביא לכם בשלמותו וזהו – האטי, העטלפה שמאחורי הקלעים:

פרימן הרבה לצייר בתיאטרון, והרישומים שלו מאחורי הקלעים היו מוכרים מאוד.

וגם הספר הזה צמח משם. הנה הוא:

מאחורי הקלעים של התיאטרון זה מקום בודד ואפל, מקום שרק עטלף ירגיש בו בבית.

עבור עטלפה קטנה בשם הטי, זה אכן היה הבית.

כל חייה היא גרה בתיאטרון ליסיאום, כך שאף פעם היא לא ראתה עץ ירוק או בית רדוף. וכמובן שמעולם היא לא התעופפה באור הירח הבהיר, כפי שעטלפים אחרים נוהגים לעשות.

השמים של הטי היו החלל הענק שמעל הבמה. כל לילה היא הייתה עפה שם במשך שעות, מרחפת בין החבלים,  קורות הגג והווילונות.

וכאשר התעייפה הייתה נוחתת במקום החביב עליה, מקפלת את כנפיה, מצמידה אותן לגופה ונתלית הפוך, כשראשה נח כלפי מטה בין ציפורניה הקטנות, והולכת לישון.

האדם היחיד שידע על הטי היה מר קולינס, השוער של הבמה. הוא היה מגיע בכל בוקר לטאטא את הרצפה ולדאוג שהכול יהיה נקי ומסודר.

מזה הרבה זמן שלא היו מופעים בתיאטרון הליסיאום, אבל מר קולינס אף פעם לא הרגיש בודד – הטי שימשה לו לחברה.

פעם הוא עשה לה כובע קטן מכל מיני שאריות שמצא בארגז התלבושות הישן.

מדי יום בצהריים, מר קולינס היה מניח את הכיסא שלו באמצע הבמה ומשתף את הטי חברתו בארוחת הצהריים שלו. הוא ידע שעטלפים אוהבים לכרסם פרחים יותר מאשר פירורים, ולכן תמיד הביא להטי מרגנית לקינוח.

בזמן שאכלו, הטי הייתה מקשיבה למר קולינס מספר על ההצגות הנפלאות שהיו מוצגות על הבמה הזאת ממש.

יום אחד היו למר קולינס חדשות חשובות מאוד לספר להטי: "החל מהיום יגיעו לכאן כמה שחקנים לעשות חזרות על מחזה," הוא אמר ברצינות. "וזה אומר שתצטרכי להישאר מחוץ לטווח הראייה. אני לא יודע למה, אבל אנשים מאוד מפחדים לראות עטלף עף מסביב".

ואז מר קולינס גירש את הטי לקורות הגג עם מטאטא ארוך. "אני מצטער שאני צריך לעשות את זה, יקירתי," הוא קרא, "אבל זה לטובתך ולטובתי. אנחנו רוצים שהמחזה יצליח, נכון?"

אז הטי עשתה מה שאמרו לה. לשחקנים ולשחקניות לא היה מושג שיש עטלפה שתלויה גבוה מעליהם בזמן שהם יושבים במעגל וקוראים את הטקסט. ומכיוון שזה היה מחזה מסתורין, את רוב המשפטים שלהם הם היו אומרים בלחישה.

יום אחר יום היו השחקנים באים ועושים חזרות, עד שידעו את כל המחזה בעל פה. ויום אחר יום הטי הייתה נשארת מחוץ לטווח הראייה שלהם.

רק מאוחר בלילה הייתה הטי יורדת למטה לבמה ואוכלת את השאריות הטעימות שמר קולינס היה משאיר במיוחד בשבילה.

בוקר אחד הטי התעוררה לקול דפיקות פטיש. פועלים התחילו לבנות את התפאורה למחזה.

ולמטה, הטי ראתה בפעם הראשונה בחייה, לא רק עץ, אלא גם בית בן שלוש קומות! הבית היה טירה עתיקה עם עליית גג, בנויה ממש לפי הזמנה למגורי עטלף!

חלפו שבועות עד שהגיע זמן החזרה הגנרלית. הטי התבוננה בפליאה בשחקן שלבש גלימה ארוכה ושחורה עם כובע, שנראה כמו עטלף ענק, נכנס ויוצא דרך חלונות הבית.

"למה הוא לא עף, כמוני?" היא אמרה לעצמה. "אני יכולה ללמד את השחקן איך לשחק עטלף". אבל הטי לא העיזה לזוז ממקום מושבה. 

ולבסוף הגיע הערב של הצגת הבכורה.

כולם מאחורי הקלעים היו עצבניים ונרגשים, אבל מר קולינס היה עצבני יותר מכולם. הוא דאג בגלל הטי. היא בהחלט התנהגה יפה מאוד, אבל האם היא תישאר מחוץ לטווח הראייה גם בלילה הזה, החשוב מכל הלילות?

מחוץ לתיאטרון התחילו להתאסף אנשים בבגדי ערב אלגנטיים.

הם התיישבו בכיסאותיהם והתחילו לקרוא את התוכניה. מכיוון שבאו לראות מחזה מסתורין, הם ציפו להיות מפוחדים עד מוות.

אורות האולם עומעמו והשתרר שקט. המסך עלה לאט. השחקן שהיה מלובש כמו עטלף נכנס לבמה על קצות האצבעות.

הקהל נאנח. הם ראו הצגות על "אנשי עטלף" פעמים רבות. חלק מהאנשים התחיל לפהק.

"רציתי לראות מחזה מפחיד," אמרה גברת אחת באנחה.

"גם אני," לחשה אישה נוספת. "איש עטלף! כמה משעמם!"

אבל היה יצור קטן אחד בתיאטרון שלא היה משועמם.

גבוה בין הקורות הטי הייתה מוקסמת מהאור הבוהק הכחול שהציף את הבמה. "לילה מושלם לעטלפה כמוני," חשבה הטי. היא לא יכלה להתאפק יותר!

היא פרשה את כנפיה לרווחה ועפה למטה, צוללת אל עבר החלון הפתוח של עליית הגג.

היא חצתה במעופה את אור הזרקור הבוהק שמעל ראשי הצופים. ובעוד היא צוללת ונוסקת בין אלומות האור, הופיע לפני הצופים משהו מפחיד!

היא הטילה צל ענק על כל הבמה!  

גברים השתנקו! נשים צרחו! העיניים בלטו החוצה והשיער סמר! כולם פחדו מאוד.

איזו המולה! הצופים נהיו היסטריים כשנוכחו שזה עטלף אמיתי המתעופף מעל ראשיהם.

הרעש שעלה מהצופים היה יותר מדי עבור הטי. ובבת אחת, לעיני כולם, היא עפה חזרה לחלון עליית הגג ונעלמה מאחורי הבמה.

הקהל עמד והריע. "בראבו, עטלף!" הם צעקו. "בראבו!" ובהחלט, הטי הצילה את המחזה. ולשמחת כל השחקנים המחזה נחל הצלחה מסחררת.

וכמובן שהטי התבקשה לבצע את טיסתה המזהירה בכל הערבים אחר כך. היא הייתה כוכבת מסעירה, וכפי שאתם מתארים לעצמכם, כל ערב אחרי ההצגה מר קולינס העניק להטי ורד לבן וטעים.

אחד הספרים שפרימן לא הספיק לגמור היה קרוקודופוליס. הנה כמה סצנות שנמצאו במחברת שלו:

יום אחד, לפני שנים רבות, קרוקודיל שכב בשמש על גדות הנילוס.

אני גר בארמון הגדול של קרוקודופוליס, מפני שאני המלך הגדול אופוליס!

בעודו ישן הגיח נער משום מקום, נושא בידו קנה גומא ארוך.

הקרוקודיל פקח עין אחת וחייך: "אל תפחד ממני," הוא אמר במצרית מושלמת.

והתחיל לצייר בחול.

הלב שלי הוא…

ספר נוסף שפרימן כתב ולא פורסם בחייו הוא גודווין התיש. הספר יצא לאור ב-2017 ביוזמת בנו של פרימן, רוי. בקרוב הוא אמור לצאת גם בעברית בהוצאת ספר לכל ובתרגומו של בני, תומר.