שתי מאיירות נפלאות – מרי לוניג וסוּ קוֹ

מצבו של העולם היה טוב בהרבה אם בכל התחומים נשים היו משתלבות או תופסות את מקומן כמו בתחום האיור.

כבר במאה ה-19, כאשר באמנות (ציור ופיסול) מספרן של הנשים המובילות היה זעום, באיור היה שינוי חיובי.

ייתכן שזה נבע מכך שחלק גדול של האיורים היו בספרי ילדים וטיפול בילדים הלך טוב עם נשים.

מעט מאוד נשים עסקו באיור למבוגרים או באיור סאטירי (קתה קולוויץ כבר אמרנו).

היום נשים נמצאות בחזית האיור. בארץ זה בולט במיוחד.

הרשומה הזאת מוקדשת בעיקר לשתי מאיירות שאין ביניהן שום קשר. האחת היא יוצרת לוחמת, שהייתה לה השפעה על האיור במערב – אמנית אנגליה שרוב פעילותה הייתה בארצות הברית, והיא מוכרת היטב על ידי אנשי המקצוע. שמה סוּ קוֹ (Sue Coe).

01

השנייה היא יוצרת אוסטרלית, שבעבודותיה ובעיקר באלה שאביא כאן, היא מייצגת את עולם הפחדים וההזיות של הנשים. שמה מרי לוניג (Mary Leunig).

02

מכיוון שמרי לוניג היא אחותו של הסאטיריקן והקריקטוריסט מייקל לוניג.

03

הנה כמה קריקטורות בקו המרושל האופייני של לוניג, מתוך ספר הקריקטורות הזה:

04

כפי שתראו, לוניג מרבה לשלב טקסט בקריקטורות שלו:

05

07

08

09

10

11

12

13

לוניג הוא דמות פוליטית והיה משדר פינות סאטיריות ברשות השידור האוסטרלית.

לנו פה בישראל אין סיבה לאהוב אותו, שכן הוא מצהיר בכל הזדמנות שהוא בעד הפלסטינים ונגד הכיבוש הישראלי. אבל באוסטרליה הוא סאטיריקן אהוב. הנה מה שאמר עלינו:

"יש לי חברה יהודיה, ניצולת שואה, שאומרת שלא היתה מסוגלת לגור בישראל מפני שלדעתה זו מדינה טוטאליטארית. אני מאמין שנגרם נזק יסודי לא רק לישראל אלא לכל העולם על ידי הממשל הישראלי הנוכחי וזה מאד מדאיג אותי. זכותי להביע זאת."

ועכשיו לאחותו.

ישנן נשים רבות בעולם הקריקטורה שמתרכזות ב-ד' האמות של מה שנכלל פעם תחת ההגדרה "העולם הנשי", כלומר הסביבה הקרובה – מטבח… ילדים… וכדומה. דווקא בתקופה שלנו, שבה נשים פועלות כקריקטוריסטיות, מקצוע שהיה בעבר "גברי" למהדרין, ישנן מהן שבוחרות להבליט את ההומור החזותי שלהן דווקא מתוך מכונת הכביסה והדאגה לילדים. בארץ אנחנו מכירים בעיקר את המדור המצוין של דניאלה לונדון-דקל.

מרי לוניג, מתוך המקום הצר ואפילו הקלאסטרופובי שממנו היא פועלת, מגיעה לאמירות גלובליות נפלאות. הקונטרסט הזה הוא פלאי בעיני.

הנה כמה עבודות מתוך הספר הזה:

14

וזה המקום להודות לידידי בוב באס. פעם, לפני שנים רבות, כשביקרתי בלונדון בביתם של בוב ואשתו המאיירת מירה קליגר, ראיתי אצלם את הספר הזה שבוב פעם הביא במתנה למירה, וחמדתי אותו. בוב מיד נתן לי אותו עם ההקדשה הזאת:

15

הנה איורים מתוכו:

18

19

20

21

22

23

24

הרישום של מרי לוניג לא יעבור שום בחינה אצל מורה לרישום באקדמיה כלשהי, ואם היא הייתה מאיירת ספרי ילדים היא הייתה נחשבת "מתיילדת". היא גם לא שייכת לסוג הווירטואוזים שמחפשים מדי פעם כלי ביטוי חדשים. אבל אני מאוהב ברישומים שלה ובדרך שהיא רותמת לאמירות שלה את מסקנות הסוריאליזם, שבאמנות כבר "עבר זמנו".

כהשלמה או כניגוד למרי לוניג, שמוכרת בעיקר באוסטרליה, הנה משהו על אישיותה ועבודותיה של סו קו:

תחום האיור חייב הרבה לאישה האמיצה והמוכרת הזאת. אבל לאחר ששוחחתי עם עמית מאייר חשוב ומצוין שטען כי לא שמע עליה, החלטתי להציג כמה מעבודותיה לצד דברים שאמרה בראיונות.

בין עשר עבודותיה שהבאתי כאן, שלובות שאלות ותשובות מתוך ראיון שנערך איתה.

אני משאיר לכם לנסות ולהבין למה מכוונת סו קו בכל אחת מהעבודות אבל אומר רק שלושה דברים:

הראשון, שהיא הפכה לוחמת למען זכויות בעלי חיים.

השני, שהיא אוהבת לשלב טקסטים מצוירים בעבודות שלה;

והשלישי – בשנים האחרונות היא מתפרנסת יותר ממכירת עבודות ובמובן זה היא פחות "מאיירת".

 

האם ידעת משהו על איור כשהגעת לרויאל קולג'?

בזמן שהתחלתי ללכת לקולג' לא הייתה לי שום ברירה. לא יכולתי להיות אמנית מפני שאני אישה. כלומר הייתי צריכה לאייר ספרי ילדים. שמו אותי במחלקת האיור וזהו. אף פעם לא חשבתי לעשות משהו אחר, אבל ממש לא רציתי לאייר ספרי ילדים.

25

למיטב זיכרוני הפכת לכוח מניע ברויאל קולג'…

כשהייתי בת 20 אמרתי לעצמי, "אוי, אלוהים, אני הולכת לקבל קצבת אבטלה אם לא אעשה משהו בקשר לעבודה". אז הגשתי בקשה והתקבלתי לרויאל קולג' – אז כבר היה לנשים קצת יותר חופש. שם פגשתי אנשים מהמעמד הבינוני, משכילים מאוד ומרקסיסטים. נעשינו מעורבים בפוליטיקה ובאמנות פוליטית, ולמדנו על עבודותיהם של גויה, ג'ון הרטפילד וגיאורג גרוס. בסוף השנה הראשונה עזבתי לניו יורק כדי לעבוד.

26

הציורים המוקדמים שלך – עדיין יש בהם חדות. הם מאוד אקספרסיביים…

יש בהם רגשות אבל לא סתירות. יש בהם כעס סובייקטיבי, אבל לא מאבק או קונפליקט, דברים שחייבים להיות בכל אמנות חברתית מודעת.

27

הגישה שלך שונה לגמרי ממה שאמריקאים מבינים לגבי איור. מאיפה הגיע הסגנון שלך?

אנשים טוענים שאני מושפעת מדייוויד הוקני, גיאורג גרוס או ריצ'רד לינדנר. אבל אני לא חושבת ככה. כל האקספרסיוניזם הגרמני והאמנות הסובייטית השפיעו עלי ובעיקר גויה וקתה קולוויץ. השורשים שלי מגיעים לקריקטוריסטים המסורתיים של אנגליה ולאיורים בשחור-לבן של ה"לונדון אילוסטרייטד ניוז". וכמובן כל המורים שלי גם הסתננו פנימה.

28

ואם מדברים על תגובות. האם את מודעת להשפעה שיש לך על המאיירים בארה"ב ובאנגליה?

אם אמנם יש לי השפעה, הייתי רוצה שזו תהיה אותה השפעה שהייתה לגויה עלי – התקרבות והיכרות עם עצמי, ולא רק חיקוי של סגנון. למעשה, אם אתה משפיע על מישהו אתה משפיע עליו להיות קרוב יותר לאמת שלו. השפעה סגנונית בלבד לא מעניינת אותי בכלל.

29

לכמה מאיירים, ציירים ופסלים יש אוצר מילים אישי משלהם שבו הם משתמשים כל הזמן ועובדים עם הסמלים שלהם שוב ושוב. האם גם לך יש את הבעיה הזו?

בשעות חולשה, גם אצלי. אני חושבת שיש לזה קשר עם עומס בעבודה ועייפות.

האם את יוצרת יותר אמנות אישית על חשבון איורים?

הייתי  מעדיפה לעשות יותר איורים. איורים יכולים להיות אמנות אישית. מעולם לא רציתי במיוחד להיות בגלריות, אבל זאת דרך להתפרנס. הייתי מעדיפה להתפרנס מאיור.

30

מהו הדבר שמעניק לך הכי הרבה סיפוק בנוגע לאיור?

העובדה שיש תקשורת מיידית ויש תגובה מיידית מאנשים. זה מצב מעניין שאפשר לקנות עיתון, לראות בו ציור ולהתייחס אליו באוטובוס או ברכבת התחתית. ראיתי אנשים מתבוננים בציורים בעיתון מאוד מקרוב. זהו שיתוף אינטימי שכמעט ולא קורה בגלריה לאמנות, במוזיאונים ואף פעם לא קורה כשאמנים מציירים עבור אנשים עשירים.

31

ראלף סטדמן אמר פעם שכשהוא לוכד מישהו בטווח הרובים שלו,  הוא רוקד ריקוד מלחמה. האם את מתרגשת כשאת מציירת?

כן, הוא לא משחק לפי החוקים וזה מה שאני אוהבת. אני משקיעה אותה כמות של מחשבה ואנרגיה במשהו שעולה 50$ ובמשהו שעולה 10,000$. במילים אחרות, אני מתרגשת אבל רק על ידי סתירה פנימית.

32

כשאת מציירת ציור שאת יודעת שהוא מוגזם, מה את עושה?

אתה חושב שאני צריכה לקרוע אותו?

עשית גם כמה ציורים יפהפיים וחסכוניים

זה יותר הכיוון שאליו אני רוצה ללכת אבל אני מפחדת, כי זה קשה.

האם בגלל זה את שמה מילים בציורים שלך?

לא. אני אוהבת את הצורה של האותיות, והרבה פעמים הן מוסיפות מבחינה חזותית. לפעמים אני משתמשת בהן כדי להתייחס לצד הפוליטי כך שאין דו משמעות.

33

34

האם את חושבת שלהיות מסוגל לצייר זה חשוב?

כל אחד יכול לצייר. זה תלוי בכמות האנרגיה והמחשבה שמקדישים לזה. כמו בתמונה של מונק הצעקה. יש בזה משהו כל כך טהור. יש בזה חזון והבעת דעה. אתה יכול לקחת כל אחד מהרחוב ולהפוך אותו לאמן אם יש לו את הרצון לבטא את החזון.

איך זה מתנגש עם הדרישות של האמנות המסחרית – שחייבים לגמור את הציור?

ובכן, לימדתי בבית סוהר למשך שבועיים. השאלה שהם שאלו – השאלה היחידה – הייתה "עכשיו יש לנו את התוכן. כמה אנו צריכים להתעסק עם הצורה?"  ואני אמרתי  "עליכם לדעת אודות הצורה, אבל התוכן בא קודם. לא מעניין אותי הצורה. אם אין לכם אמת, אין לכם כלום". ואני לא מבלבלת בין אמת לבין רגש.

35

 

4 תגובות בנושא “שתי מאיירות נפלאות – מרי לוניג וסוּ קוֹ

  1. יוצא מצב שאם לא היית מכיר לי בבוקר יום ראשון זה את שתיהן, הייתי מסתובבת בבורותי לנצח. סו קו כל כך מכאיבה בבטן שכמעט פרצתי בבכי מול האיור עם הפיל.אני מבינה מה היא אומרת על גויה שהשפיע עליה.
    באיור "לידת הפשיזם" – הדמות למעלה דומה לדונלד טראמפ או שנדמה לי?

    אהבתי

  2. שתי מאיירות נפלאות הכרת לי, והן חכמות ודעתניות. סו קו מעוררת התפעלות בתשובותיה לראיון. פלא בעיניי , דני, איך אתה מצליח לשלות את הפנינים האלה ולהגיש לנו אותן בפוסטים מרהיבים.
    איוריה של מרי לוניג גרמו לי להגדיל את התמונה ולתהות על כל פרט , ועל שפע הרעיונות בקליפת אגוז. פשוט מרחיב דעת.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.