מאחורי הפסלים – סיפוריהן של תריסר אנדרטאות בלונדון

בלונדון פועלים עד היום פַּסָלִים שמוציאים מתחת ידם פסלי ברונזה במין נטורליזם ריאליסטי של המאה ה-19, ואז מעמידים אותם ברחוב לטובת תיירים כמוני.

בקרוב אכתוב על הדרך הזאת להנצחת אנשים ועל ההיבט האידאי-פוליטי של אנשי הברונזה והאבן.

הפעם אביא את סיפוריהם של 12 פסלים שאני אוהב בלונדון.

כשאני כותב "אוהב", אין כוונתי לביקורת על איכות אמנותית דווקא, אלא לתופעה, לסיפור של הפסל ולפעמים דווקא לסיפור של האמן שעשה את הפסל.

אפתח במוצרט.

בגיל שמונה מוצרט הגיע ללונדון. הוא שהה בעיר 14 חודשים, שבהם הובל על ידי אביו מאולם לפאב, ומפאב לפארק, כמו איזה פלא קרקסי. הוא התקבל גם בארמון בקינגהאם על ידי המלך ג'ורג' השלישי והמלכה סופי שרלוט. במהלך התקופה הזאת הוא צויר בלונדון על ידי יוהן זופאני שנחשב אז לצייר חשוב.

01

את הפסל הזה שעומד בלונדון בכיכר אורנג' בבלגרביה, הכין הפַּסָל פיליפ ג'קסון:

02

ג'קסון הוא בערך בן גילי ופעיל עדיין.

הצגתי את הפסל הזה ראשון כדי להראות שעד היום ישנם בלונדון אמנים שמושפעים (כך לדבריו של ג'קסון) מאוגוסט רודן.

פיליפ ג'קסון קיבל מהמלכה אליזבת השנייה תואר של "פַּסָל של בית המלכות".

וכעת אוביל אתכם לצ'לסי, לפסל של תומס קרלייל.

עד היום לא הצלחתי לפענח את סוד קסמו של תומס קרלייל הסקוטי, שהיה נערץ על טניסון, תקרי, רסקין, דרווין ודיקנס.

קרלייל נחשב למי שהכניס רוח חדשה במדע ההיסטוריה.

אז לא רחוק מהבית שלו בצ'לסי תמצאו את הפסל הזה:

03

אני אוהב את הפסל הזה ואפילו ציירתי אותו, בעיקר כדי להבליט את הספרים שמתחת לכיסא:

04

הפַּסָל שיצר את הפסל הזה גם הוא דמות מרתקת. שמו ג'וזף אדגר בוהם.

05

הוא נולד בווינה והגיע לאנגליה לאחר שלמד באיטליה ובצרפת.

בוהם התמחה גם בתבליטים ובמדליונים. הוא הכין פסלים רבים, ביניהם הפסל המפורסם של הדוכס מוולינגטון בהייד-פארק קורנר, ליד אפסלי האוס. הוא נשכר ללמד פיסול את הנסיכה לואיז, בתה של המלכה ויקטוריה. ב-12 בדצמבר 1890 כשהיה בן 56, מת בוהם מהתקף לב פתאומי. מכיוון שלואיז הייתה איתו כאשר מת, נהוג לחשוב שהייתה המאהבת שלו.

לואיז הפכה לפסלת ויצרה את הפסל של ויקטוריה אמה, שנמצא ליד ארמון קנסינגטון.

06

כעת אנחנו מגיעים ללב לונדון.

על גשר הווסטמינסטר ממש מול הביג בן. אי אפשר להתעלם מהפסל הזה:

07

של המלכה בודיקה, מלכת האיקנים שניסתה (וכמעט הצליחה) למרוד ברומאים.

בפסל היא נראית במרכבה עם הבנות שלה כאילו היא מתנפלת על מגדל השעון (הביג-בן). עוד פרטים על הסיפור של בואדיקה כאן וכאן.

הפַּסָל שעשה את הפסל המרשים הזה הוא תומס תורניקרופט.

08

תורניקרופט היה אהוב מאוד על המלכה ויקטוריה ועל הנסיך אלברט. את שניהם הוא פיסל בכמה הזדמנויות. גם חלק מהמצבה המגלומנית של אלברט הוא מעשה ידיו.

כדי להסביר עד כמה אהבה אותו ויקטוריה, אספר שהיא אפילו שלחה לסטודיו שלו את הסוס שלה, ועל פי הדגם שהוא הכין לפיו, הוא הכין כ-50 סוסים, שהיו שונים זה מזה רק במצב הרגליים שלהם.

גם הפַּסָל הבא היה אהוב על ויקטוריה ואלברט. זהו הפסל שפיסל:

09

שמו הוא רולנד היל והוא היה איש רב תחומי מרתק. כיום הוא נחשב כמי שייסד את הדואר המודרני. הוא התחיל כאיש חינוך והיה פעיל בהתיישבות באוסטרליה. היל הוא האיש שהמציא את הבול, ששינה את התקשורת בעולם.

הפַּסָל תומאס ברוק קנה את עולמו כאשר פיסל – או ליתר דיוק השלים – את פסל הזהב של הנסיך אלברט באנדרטה הענקית.

10

אבל היצירה הידועה שלו היא המלכה ויקטוריה שניצבת בחזית ארמון בקינגהאם. ברוק הוא אולי הפסל ה"מתויר" ביותר בלונדון.

11

לפי האגדה, כשהמלך ג'ורג' החמישי חנך את הפסל של ויקטוריה הוא התרגש כל כך עד שביקש שיביאו לו מיד את החרב, ובו במקום העניק לברוק תואר אבירות.

וכעת לארתור סאליבן.

מי שטייל איתי בלונדון מכיר היטב את האנדרטה הנוגעת ללב של ארתור סאליבן בגני ויקטוריה אמבנקמנט ליד מלון סבוי, שם היה התיאטרון המפורסם של ריצ'רד דוילי קארט, שבו הועלו רוב המחזות של גילברט וסאליבן.

בניגוד לגילברט הסטיריקן והמאייר המצוין שנחשב לאנטיפת, סאליבן היה איש רעים אהוב, והדבר משתקף באנדרטה.

12

ב 1883 זכה סאליבן בתואר אבירות.

את האנדרטה החביבה הזאת עשה הפסל גוסקומב ג'ון, פסל פורה מאוד ממוצא ולשי, שחי בין השנים 1952-1860. האנדרטאות שלו פזורות בכל אנגליה, אבל למרבה האירוניה הוא התמחה בעיקר בפסלים של מלחמות ולוחמים.

כשאשתו מתה ב-1923 הוא עשה פסל שהוצב על קברה בבית הקברות בהמסטד.

13

בשנת 2001 הפסל נגנב, ולאחר כמה חודשים נמצא והושב למקומו, והפעם באופן מוגן. ולמרות זאת, בשנת 2007 הוא שוב נגנב.

והנה עוד פסל שנגנב:

14

זוהי מחווה לדמות פילנתרופית, ליידי סומרסט, שהייתה הנשיאה של ה- British Women’s Temperance Association. הפסל הוצב בגני ויקטוריה אמבנקמנט לא רחוק מפסלו של סאליבן.

לרגלי הפסל, שהיה גם ברז שתייה, נכתב: "הייתי צמאה ואת השקית אותי".

אהבתי מאוד את הפסל הזה, ויעידו כל חברי שלקחתי אותם לשם. אבל מסתבר שאני לא היחיד שאהב אותו, ויש גם מישהו שאהב אותו עד כדי כך שהחליט לגנוב אותו.

את הפסל המקורי עשה הפסל ג'ורג' אדוארד וייד:

15

פַּסָל אוטודידקט שהרבה לפסל פילנתרופים, כמו למשל ויליאם בות, שייסד את "צבא הישע". פסלו נמצא באזור וייטצ'אפל.

בשנת 1971 נגנב הפסל המקורי שעשה וייד. ב- 1991 הכינה הפסלת פילומנה דייוידסון דייוויס העתק של הפסל, והוא מוצב היום במקום.

ונחזור לסיטי, ליד כנסיית סנט מרי לה-בו, לפסל של ג'ון סמית.

16

מאחורי הפסל הזה יש סיפור שכבר עשו ממנו הכול, כולל סרט של וולט דיסני.

האיש הזה, ג'ון סמית, היה אחד המייסדים של ג'יימסטאון בווירג'יניה. כידוע, וירג'יניה בארצות הברית נקראת על שמה של אליזבת ה-1, "המלכה הבתולה"?). סמית נתפס על ידי האינדיאנים שעמדו להוציא אותו להורג. הוא ניצל ברגע האחרון בזכות פוקאהונטס, הנסיכה האינידאנית בת ה-11.

הפסל המקורי, שנעשה על ידי פַּסָל אמריקאי בשם ויליאם קופר, נמצא בוירג'יניה. זה שעומד בחצר של כנסיית סנט מרי לה-בו הוא העתק שעשה צ'רלס רניק והוצב כאן ב-1960.

המשך הסיפור של פוקאהונטס הוא לא כל כך שמח.

פוקאהונטס לא נישאה לסמית, אבל נישאה לאנגלי אחר, ג'ון רולף. בשנת 1616 (השנה שבה שייקספיר מת) היא הגיעה ללונדון, שם התקבלה בחצר המלוכה של ג'יימס הראשון. היא פגשה שוב את ג'ון סמית וישבה לפני צייר בשם סיימון ון-פאס שצייר פורטרט שלה, היחיד שצויר בחייה. אגב, הציור עצמו לא שרד, אלא רק התחריט שנעשה על פיו. פוקהונטס, שהייתה אז בערך בת עשרים ושתיים, חלתה כנראה בשחפת, ובעלה החליט לחזור לאמריקה, אבל היא מתה על אדמת אנגליה ונקברה בחצר הכנסייה בעיירה גרייבסנד.

זהו התחריט:

17

את הפסל הבא של ויליאם הוגארת לא רבים מכירים, כי מי כבר מגיע לצ'יזיק. אבל מי שנוסע לשם כדי לראות את הבית של הוגארת, יראה ברחוב את הפסל הזה:

18

הוא חדש יחסית ועומד שם מאוקטובר 2001.

הוגארת, לא אסתיר, הוא אחד מגיבורי התרבות שלי. מבחינתי זהו האמן החזותי שהכניס באופן מודע בפעם הראשונה הומור לאמנות הפלסטית. ובנוסף, האיש המופלא והמורכב הזה אחראי לכך שלאמנים, סופרים ואנשי רוח יש היום מה שנקרא זכויות יוצרים.

הפַּסָל הוא ג'ים מאתיסן, שמת ב 2003.

19

כשהפסל נחנך, בשנת 2001, מי שהסיר ממנו את הלוט היה הצייר דייוויד הוקני.

מתיסן הקפיד כמובן לשלב בפסל את הכלב של הוגארת, שמוכר לנו מהציור הזה:

20

זוכרים את שמו של הכלב? קראו לו טראמפ.

וכעת לשכונת מרילבון, לפסל של קווינטין הוג.

21

בלונדון תמצאו פסלים רבים לזכרם של פילנטרופים ויזמים (מישהו ראה בתל אביב פסל של דב לאוטמן למשל?). איש כזה היה קווינטין הוג, שיזם הקמת מוסדות חינוך, כולל הפוליטכניקום של ריג'נט סטריט. את האנדרטה החמודה, שבה הוא נראה מוקף בנערים סקרנים, עשה ג'ורג' פראמפטון, אחד הפַּסָלִים הבודדים שזכו בתואר "סיר".

22

אני מניח שחלקכם מכיר עוד עבודה של פראמפטון – האנדרטה הנפלאה של פיטר פאן:

23

עליה כתבתי כל כך הרבה שאני מרגיש פטור מלפרט.

ועכשיו אקח אתכם לגן החיות של לונדון בריג'נט פארק.

בשנת 1970, כשהגעתי לראשונה ללונדון וביקרתי בגן החיות, כפי שנהגנו אז, עמדתי נפעם מול הגורילה גאי.

24

הוא היה האטרקציה העיקרית של גן החיות, ולכן כשגאי מת, בשנת 1978 כשהיה בן 32, נתבקש הפַּסָל דייוויד וין להכין פסל שלו:

25

כמי שהכיר אישית את המנוח, הפסל הזה לא מרשים אותי. לא עוברת בו העוצמה של גאי האמיתי, שהייתה בו גם מעין שלווה פילוסופית.

בלונדון יש עוד כמה פסלים של וין, שאהב לפסל חיות. ובעיקר שני פסלים ידועים:

הנער על הדולפין שבצ'לסי:

26

והנערה עם הדולפין שליד הטאוור ברידג':

27

שניהם עוזרים לי להבין למה אני לא כל כך אוהב את וין.

לא רחוק מהפסל של גאי נמצא הפסל של ויני הדובה:

28

ויני הייתה גורת דובים שחורה. היא הייתה הקמע של עוצבת הרגלים הקנדית השנייה, שעברה דרך אנגליה במלחמת העולם הראשונה בדרכה לחזית בצרפת. היא נקראה על שם העיר ויניפג שבקנדה, ממנה הגיע הווטרינר שאימץ אותה.

כריסטופר מילן – הלא הוא כריסטופר רובין – אהב אותה והוסיף לה את השם "פו", שהיה שמו של ברבור שהכיר מהאגמון בגני קנסינגטון.

הפסל הזה הוא העתק מוקטן מפסל שנמצא בוויניפג. הפסלת היא לורין מק'קיין.

המונומנט האחרון שאציג לכם שונה מכל השאר.

כדי לראות אותו יש להרחיק צפונה עד לפארק גלאדסטון ב–Dollis Hill.

זהו מונומנט לזכר האסירים במחנות הריכוז הנאצים. הוא נחנך בשנת 1969 ויש בו חמש דמויות, אחת עומדת וארבע יושבות, ויצר אותו הפַּסָל פרד קורמיס.

29

קורמיס היה אמן יהודי שנולד בפרנקפורט בשנת 1887 בשם פריץ. הוא השתתף במלחמת העולם הראשונה כחייל בצבא האוסטרו-הונגרי וישב חמש שנים בשבי הרוסי.

בשנת 1920 פתח קורמיס סטודיו לפיסול בפרנקפורט, אבל כשהנאצים עלו לשלטון הוא נאלץ לסגור אותו ועבר משם להולנד ומשם לאנגליה, שם הפך מפריץ לפרד. הסטודיו שלו נפגע בבליץ ורוב עבודותיו אבדו.

פרד קורמיס מת בגיל 99 בשנת 1986.

 

 

 

 

 

 

8 תגובות בנושא “מאחורי הפסלים – סיפוריהן של תריסר אנדרטאות בלונדון

  1. שלום דני,

    מבלוג לבלוג אני מחכימה ולומדת רבות ממך. תיאור הפסלים ברחבי לונדון מאיר עיניים.

    תודה גדולה לך.

    ד"ר בלה גוטרמן

    אהבתי

  2. תודה על הצגת הפסלים וסיפורי הרקע.
    לונדון מלאה בפסלים… חלק מאלה שהצגת ראיתי במציאות, חלק לא מוכרים לי למרות שהייתי במקומות בהם הם מוצבים.
    הזכרת לי את הפסל של שרלוק הולמס ליד תחנת בייקר סטריט שאני ומשפחתי אהבנו.

    אהבתי

  3. פסל הוא חפץ בעל מהות כל כך פיסית, שאני מרגישה כי גם למקום שבוא הוא מוצב יש חשיבות רבה, כמו מסגרת שיכולה להעצים תמונה. גם לפסל של המלכה בודיקה וגם לפסל של פיטר פן יש מיקומים מצויינים לדעתי. כמו שאתה כותב – אי אפשר להתעלם מהם. א-פרופו המלכה הלוחמת – אני מניחה שכל פרט המופיע בפסל אינו מקרי אלא יש לו משמעות. לא סתם טרח הפסל להשקיע בו מחשבה ועמל. לאור זה, למה תורניקרופט בחר לעצב את בנותיה חשופות חזה ונטולות כל כלי נשק או הגנה עצמית? לא מובן
    נ.ב.
    אהבתי את התמונה של מוצרט הילד. הוא מזכיר לי ילדים וילדים שאני מכירה. אפשר לראות את המתיקות, הרגישות והחכמה של הילד שהוא היה

    אהבתי

  4. תודה! רק ממה שלומדים ממך אפשר לכתוב ספריה שלימה.
    שתי שאלות:
    1- איפה כתבת על האנדרטה של פיטר פן? אפשר להפנות לקישור או לאחד מהספרים שלך?
    2- אתה יכול להסביר למה אתה לא אוהב את וין?

    אהבתי

  5. אחת הבעיות עם פסלים, גם אלה שאנחנו מוקירים, היא שאין להם תאריך תפוגה. ציור למינהו וגם צילום אפשר, להסיר, לאכסן במרתף, לתלות ופניו אל הקיר או אפילו לא להכנס אל החדר בו הוא מוצג. פסל פולש לתוך הפרהסיה, תוקע בה יתד או שורש ונשאר לנצח נצחים. לפעמים זה רע ולפעמים זה נורא. סגנונות משתנים, אופנות חדשות צצות, מי שאנחנו מעריצים היום אולי נבוז לו מחר, האוונגרד של פעם הוא הבדיחה של היום. רק ציפורים ומהפכנים זועמים מבינים את זה.
    ואכן, אחד האתרים המצחיקים במוסקווה היה שדה בו הושלכו עשרות (מאות?) פסלים של גדולי האומה הסובייטית.
    אני לא יביא את העוגה של אגם כי יש לי דוגמא הרבה יותר מצמררת: הכיכרות בפתח תקווה – שווה נסיעה למי שסובל מעצבות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.