יש אומרים שהזכיר את הרקולס – בוריס אנרפ בנשיונל גלרי

הרשומה הזאת תיקח אתכם מהמוזאיקה של רוונה עד לאיאן פלמינג שהמציא את ג'יימס בונד.

למרות שבנשיונל גלרי מוצגת אמנות פלסטית שבהגדרתה היא עד תקופת האימפרסיוניזם, אפשר לראות במוזיאון הנפלא הזה עבודות של אמן מעניין שחי עד שנת 1969.

מדובר בבוריס אנרפ:

01

כאשר נכנסים לנשיונל גלרי ועולים במדרגות, כדאי להשפיל מבט אל רצפת המוזאיקה של אנרפ.

02

מדובר במוזאיקה ברוח המוזאיקה הביזנטית, שמטפלת בנושאים מודרניים (נכון לתקופה שבה היא נוצרה, בין השנים 1928-1952).

כבר בשילוב הזה יש משהו מיוחד.

למשל מוזאיקה של צ'רצ'יל במדים שנלחם במפלצת הנאצית:

03

אבל לפני שאראה לכם כמה פרטים מעניינים על המוזאיקה, הנה כמה פרטים על בוריס אנרפ האיש.

בצילום הבא הוא מופיע בחברת מוד ראסל, אחת הדמויות העיקריות ברשומה הזאת:

04

אנרפ נולד בשנת 1883 בסנקט פטרבורג. כבר בגיל שש בילה קיץ באנגליה כדי ללמוד אנגלית. בגיל 25 התחתן עם יוניה קיטרבורו ונסע איתה לפריז כדי ללמוד אמנות.

אזכור החתונה הוא רמז מטרים לכך שאנרפ נחשב ל"גבר של נשים". בהמשך יהיו לו רומנים רבים, והמעניין שבהם הוא עם אנה אחמטובה.

אני פוסח על כמה פרטים בביוגרפיה שלו, אבל חשוב לדעת שאנרפ נחשב למעין מתווך בין האמנות של מערב אירופה לאמנות הרוסית. בשנים שבין שתי מלחמות העולם הוא בילה את זמנו בפריז ובלונדון.

עוד בשמת 1904, כשהיה בן 21, נסע לאיטליה וגילה ברוונה את קסמה של המוזאיקה הביזנטית. מאז אימץ אותה כטכניקה העיקרית שבה יצר.

05

ואי אפשר להשלים את תיאור הדמות המרתקת הזאת בלי לספר שהאיש היה גם משורר וכתב שירה רומנטית בהשפעתם של שלי ובלייק. בין השאר כתב אנרפ פואמה סיפורית בשם פיזה – FIZA.

אגודת המשוררים הרוסית נקראת בשם זה על שם הפואמה הזאת.

כשהיה בן 32 פגש את המשוררת אנה אחמטובה. ההיכרות שלו איתה נתנה לה השראה לכשלושים שירים שכתבה על היחסים ביניהם.

חברים אמרו שהיה גבר מושך "כמעט בגודל ובצורה של הרקולס". הוא היה היחיד שהצליח לעמוד בקרב אגרופים מול אוגוסטוס ג'ון (צייר הפורטרטים הידוע שיזכה בקרוב לרשומה משלו).

05a

למרות שעד מותו לא הצליח אנרפ להיפטר מהמבטא הרוסי הכבד, הוא נחשב לאיש שיחה מבריק ואינטיליגנטי.

06

בעבודה הראשונה שלו במוזאיקה שעשה בצ'לסי בלונדון, נראים בין השאר כמה מחבורת בלומסברי: לייטון סטראצ'י, וירג'יניה וולף ודורה קרינגטון.

אנרפ היה מקורב לחוג בלומסברי ומיודד מאוד עם וירג'יניה וולף. בנוסף לכל אלה הוא היה גם טניסאי מחונן, ובשנת 1920 התחרה בווימבלדון בקטגוריית זוגות גברים.

הסיפור של הזמנת העבודות שלו לנשיונל גלרי נשמע כמו בדיחה יהודית של דרויאנוב:

סמואל קורטולד, פטרון האמנות הנודע, הזמין מאנרפ מוזאיקה לבית שלו. מכיוון שהוא לא קיבל את מה שאנרפ הציע ומכיוון שקורטולד היה איש הגון, הוא אמר שבעתיד הוא יממן עבודה שאנרפ יציע. ואז הלך אנרפ לנשיונל גלרי ואמר: "יש לי מממן לפרויקט רצפה אצלכם". קורטולד הבין שהוא הולך להוציא משהו כמו 700 ליש"ט. בסופו של דבר נאלץ הג'נטלמן לשלם כ-10,000 ליש"ט. והוא שילם.

המוזאיקות בכניסה לנשיונל גלרי מתחלקות לארבע יחידות, גם לפי השנים שבהן ביצע אותן.

בשתי היחידות שעשה בשנים 1928 ו-1929 הוא לא שילב דמויות מתקופתו.

בשנת 1933 הוא השלים את התעוררות המוזות:

07

08

מתוך 11 הדמויות בחרתי לספר לכם על שבע. את השאר פחות זוכרים (ואחת מתוכן היא דמות מומצאת).

אז הנה המוזאיקה עם המספור:

09

  1. פוליהימניה – המוזה של השירים

10

כאן מנציח אנרפ את דיאנה מיטפורד, האחות השלישית והיפה ביותר מהאחיות מיטפורד. הדמות הזאת מעניינת במיוחד, שכן בעלה השני היה לא אחר מאשר אוסוולד מוזלי, מנהיג התנועה הפשיסטית באנגליה. היא התחתנה איתו בגרמניה, החתונה נערכה בבית של גבלס ובנוכחות היטלר.

אבל זה קרה רק ב-1936.

כשאנרפ תכנן את הרצפה, הוא עדיין לא ידע שהיא תפגוש בימים הקרובים את מוסלי.

  1. את אראטו, המוזה של השירה הלירית, עיצב אנרפ בדמותה של גברת סנט ג'ון האצ'ינסון. אתם אולי לא מכירים אותה, אבל היא הייתה חברה בחוג של בלומסברי וניהלה רומן עם קלייב בל – כאן הוא בתפקיד בכחוס, ואנרפ צייר אותה לרגליו.
  2. קלייב בל בדמותו של בכחוס.

11

בל היה בעלה של ונסה סטפן, אחותה של וירג'יניה וולף. האיש הזה אהב מסיבות ושתייה ולדעת אנרפ התאים מסתבר להיות המודל לבכחוס.

  1. את אפולו עשה אנרפ בדמותו של אוסברט סיטוול, סופר ועסקן ספרותי שהיום קצת נשכח אבל בזמנו היה דמות מפתח בחיי התרבות של לונדון. בהיותו רוסי אנרפ הכליל אותו ברצפת המוזאיקה בעיקר בגלל שסיטוול אהב את הבלט הרוסי.
  2. את קליאו, המוזה של ההיסטוריה ושירת הגבורה, צייר אנרפ בדמותה של וירג'יניה וולף שהייתה כבר אז סופרת ידועה.

12

  1. את אוראניה, המוזה של האסטרונומיה והאסטרולוגיה, צייר אנרפ בדמותה של מריה וולקובה או בכינוייה – מארוסיה.

מארוסיה הייתה גיסתו של אנרפ, אבל כבר משנת 1917 הייתה אסיסטנטית שלו, ובעיקר גם הפילגש שלו עד מותו.

  1. מלפומנה, המוזה של הטרגדיה

13

זאת אולי הדמות החשובה והמוכרת ביותר בפסיפס הזה. זוהי הכוכבת הנערצת גרטה גרבו.

14

הרצפה האחרונה, אותה יצר אנרפ בשנת 1952, נקראת The Modern Virtues ונמצאת גם היא בנשיונל גלרי.

זה היה אחרי המלחמה, ואנרפ כבר היה בטוח בעצמו והרשה לעצמו יותר חופש, ואם תרצו גם הומור, גם ברעיונות וגם בבחירת השחקנים אותם שילב ב"מידות הטובות".

(בעברית, לצערי, וכנראה לא סתם, אין מקבילה למילה virtue ולכל המשמעויות שלה).

זהו השלב להרחיב מעט על מוד ראסל שהוזכרה למעלה והייתה דמות חשובה בחייו של אנרפ.

15

ראסל הייתה פטרונית של אמנויות שכנראה נשבתה גם היא בקסמו הגברי של אנרפ, והיא זאת שמימנה את הרצפה של 1952.

ראסל גם השתתפה בחשיבה על הרעיונות וכמובן גם נכנסה, מבלי שידעה, לאחת המוזאיקות של "המידות" (כל כך בהמשך).

הנה המפה הסכמטית של הרצפה:

16

וכעת להסברים:

  1. עונג

17

כאן יצר אנרפ את דמותה של הרקדנית מרגוט פונטיין שמקשיבה לסופר אדוארד סקוויל וסט, שמנגן על צ'מבלו.

  1. סקרנות

18

כאן רואים פסל של הפיזיקאי ארנסט ראתרפורד עם כתר על הראש. ראתרפורד הוא האדם היחיד מבין המופיעים במוזאיקה הזאת שלא היה בחיים בזמן היצירה. לידו – המכשיר שהתקין כדי לפצח את האטום. ראתפורד זכה בפרס נובל ב-1908.

  1. צלילות הדעת

19

אנרפ משתמש בדמותו של ברטרנד ראסל (בקרוב אעלה רשומה על האיש הזה), שמרים בעזרת חבל את דמות "האמת" מתוך באר, כשרק מסיכה על גופה החשוף. מאחוריו – ולא על ראשו – ישנו כתר, כדי להדגיש שברטראנד ראסל מעולם לא השתמש בתואר האצילות שקיבל.

  1. חיפוש וחקירה

20

כאן צייר אנרפ את פרופסור פרד הויל האסטרונום מטפס על מגדל לעבר הכוכבים.

כך נראה הויל במציאות:

21

הויל היה מהראשונים שדיברו על תאוריית המפץ הגדול.

  1. פתיחות מחשבתית

22

כאן משתמש אנרפ בדמותו של הפוליטיקאי והשופט הרוזן ג'וויט, שהיה ידוע בכך ששינה את דעתו כמה פעמים. אנרפ השתמש בזה באופן אירוני ושם מאחוריו פסל של אלת הצדק ופסל של יאנוס – עם שלוש פנים במקום שתיים.

  1. הומור

23

הדמות המרכזית שאנרפ מצייר כדי לבטא הומור היא הליידי דיאנה קופר. גם כאן יש אירוניה מסוימת, כי מדובר באשת חברה ואנרפ מצייר אותה בדמות "בריטניה" שמחזיקה את הספר מי הוא מי (האנציקלופדיה של ה"חברה" הבריטית). היא מחזיקה כתר של עלי דפנה מעל ראשו של פאנץ', כשמימין תקוע האריה, סמלה של בריטניה, שמחזיק מגן עם היוניון ג'ק.

אם תרצו – החברה מעניקה אישור להומור.

  1. פנאי

24

אנרפ התכוון לצייר סתם זוג על החוף. אבל אחרי מחשבות רבות הוא הגיע לתוצאה מוזרה. המשורר ט. ס. אליוט קורא שירה ליד לוך נס, כשממולו הנוסחה הידועה של איינשטיין. מימין אישה עירומה יוצאת מהאגם ומאחוריה נראית המפלצת מלוך נס. אנרפ משלב באופן אירוני יסודות מהאמנות המודרנית, כולל מין פרצוף שנעשה כאילו על ידי פיקאסו.

25

  1. הגנה

26

אחד הפרטים המצוטטים ביותר מהעבודה הזאת: צ'רצ'יל נלחם במפלצת הנאצית כשמאחוריו הצוקים הלבנים של דובר.

  1. פלאות

27

אליס של לואיס קרול (מבט מאחור) שמחזיקה יד עם נימפת ים, מביטה על נפטון שעולה מהים. את נפטון צייר אנרפ בדמותו של אוגוסטוס ג'ון.

אוגוסטוס ג'ון, צייר הדיוקנאות הידוע, היה חברו והמתחרה שלו באגרוף וגם, לפי הסיפורים, בכיבושי נשים.

  1. פשרה

28

פורטרט של השחקנית לורטה יאנג שבמציאות נראתה כך:

29

היא מוזגת לתוך כוס גם יין לבן וגם יין אדום. אנרפ רצה לסמל את הקשר בין הבריטים והאמריקאים ומאחור, כדי שנבין טוב יותר, הוא צייר גם גשר.

  1. החוש השישי

30

המשוררת אדית סיטוול חוצה איזה נחל וכל כך עסוקה בספר שלא מבחינה באיומים שסביבה -דרקון ורוחות. סיטוול מסמלת את הנועזות.

כששמעה סיטוול שאנרפ מתכוון להציג אותה במוזאיקה, היא כתבה לו:

"מיותר להגיד שזה יהיה תענוג אם תכניס אותי למוזאיקה ואני מנצלת את ההזדמנות להביע את הערצתי לעבודות הקודמות שלך.  אני שולחת לך צילום שצילם אותי ססיל ביטון ומבקשת שתשתמש רק בו.

שלך, א. סיטוול"

הנה הצילום:

31

  1. חמלה

32

זה אולי הציור המעניין ביותר מבין ה-15, כי כאן בחר אנרפ לצייר את אנה אחמטובה.

32a

כשראיינו אותו לרדיו הרוסי הוא אמר את הדברים הבאים: "אישה צעירה ניצלת מאיימי המלחמה על ידי מלאך, עצמות הקדושים המעונים מושלכות לקבר אחים כפי שמתועד במסמכים של מחנות הריכוז הגרמניים" (סוף ציטוט).

זה לא פורטרט ממש, אלא זכרון דמותה של אנה אחמטובה בעת המצור על לנינגרד.

לוועדה של הנשיונל גלרי אנרפ לא גילה שהדמות היא של אחמטובה. אולי הוא חשב שזה פשוט לא מעניין אותם. רק אחרי שהוא מת זוהתה הדמות כאחמטובה. לטענת קרוביו (לאחר מותו) אנרפ התכוון במחאה שלו, לא רק לזוועות של הנאצים אלא גם לזוועות בתקופת סטאלין.

  1. (שיגיונות?) Folly – אין בעברית מילה מתאימה…

 

רק לאחר מותו של אנרפ גילתה מוד ראסל שהוזכרה לעיל, המממנת של העבודה ואהובתו של אנרפ, שאת הדמות בציור הזה הוא הכין על פי דיוקנה:

33

יש להניח כי אם הייתה יודעת לפני כן, לא הייתה מסכימה.

  1. כאן אני קבור

35

אנרפ צייר כאן את המצבה העתידית שלו שעליה דיוקנו וכלי עבודה.

  1. שלט של פאב בקנט שהוא אהב:

36

אבל קשה לי לסיים את הרשומה בלי להוסיף עוד פרטים על הגברת מוד ראסל.

ראסל נולדה להורים גרמנים. אביה היה יהודי. היא נישאה לבנקאי אנגלי עשיר והפכה לאשת חברה מבוקשת בלונדון. באחת המסיבות שערכה פגשה את איאן פלמינג, שהיה אז עיתונאי צעיר והיה צעיר ממנה ב-16 שנה. לאחר שחברתו של פלמינג נהרגה בבליץ, התפתח בין השניים רומן – בערך במקביל לזמן שאנרפ היה מאוהב בה.

כפי הנראה מוד הכירה לפלמינג אנשי מודיעין, וכך הוא הגיע למודיעין של הצי ולעולם הריגול. כך הוא נראה לפני שהמציא את ג'יימס בונד:

37

מוד כתבה יומן סודי ורק במרץ 2017 הוציאה נכדתה את היומנים האלה לאור.

38

אמנם לא קראתי את הספר אבל לפי מה שהבנתי, הוא מרתק.

כמה מילים על טכניקה:

מכיוון שאנרפ טען שהוא הושפע מהמוזאיקה הביזנטית, כדאי בכל זאת לראות במה שונה צורת העבודה שלו מהמקורות שמהם הושפע.

אני לא מתכוון להיכנס כאן לדרך העבודה אלא לביטוי היצירתי.

כשיצרו אמני הפסיפס את היצירות שלהם במאה השישית, הם היו אמנם אנשי מקצוע מעולים בטכניקה של הפסיפס, אבל לטכניקה, כמו עוד שנים רבות באמנות הפלסטית, לא היה תפקיד מודע בביטוי היצירתי. הם רצו שהצופה לא יראה אבנים אלא פרצוף.

39

במאה ה-20 אנרפ כבר מודע לביטוי האמנותי הספציפי שיש לטכניקה מסוימת ממש כמו שהאימפרסיוניסטים התכוונו שפרט ל"עץ" או "עננים" הצופה יראה גם משיכות מכחול, כך אנרפ רוצה שנתייחס גם לצורת הנחת האבנים.

בפועל זה מתבטא בכך שלאבן הבודדת יש תפקיד גדול יותר מאבן בודדת בפסיפס הביזנטי.

40

וכך אפשר להגיד שאנרפ הכניס את האימפרסיוניזם למוזאיקה.

הנה צילום של אנרפ בעבודה:

41

והנה ציור הסטודיו שלו שעשה הצייר פייר רואה:

42

8 תגובות בנושא “יש אומרים שהזכיר את הרקולס – בוריס אנרפ בנשיונל גלרי

  1. הסיפורים שאתה מביא מעניינים מאד. אין ספק שהאיש הוא אמן המוזאיקה אבל כשאני מביטה במוזאיקות האלה, יש לי הרגשה שהוא עיצב וביצע אותן כציור באמצעות אבנים במקום משיחות מכחול, וזה גורם לתחושה של עומס. הכל מלא. אין מקום שנותן מנוחה לעיין. ואולי הבעייה ב'רעש' שברקע המקיף את התמונות. במוזאיקות רומיות וביזאנטיות (היפות מאד בעיניי) השאירו האמנים אוויר סביב האלמנטים השונים, הרקע ניטראלי, כמעט לא מעובד, וזה משרה עליהן רוגע ושלמות ומשרת לדעתי את המדיום הזה יותר טוב. (באופן שונה אך דומה, גם שטיחי הקיר של גרייסון פרי, מעוררים בי תחושה של אי-נוחות למרות הצבעוניות שלהם והמיומנות שבה נעשו)

    אהבתי

  2. דני
    זה נפלא!
    לא הכרתי את אנרפ לבושתי.בטח דרכתי על הפסיפסים בנשיונל גלרי ולא שמתי לב. אני חייבת לבקר שוב. אתה בא איתי?

    אהבתי

  3. מרתק!!! בשנותיי בלונדון עשיתי ביקור כמעט שבועי בנשונל גלרי, ואני זוכרת את ההתפעמות שלי מרצפת הפסיפס. עתה ערכת לי היכרות בדיעבד עם שמנה וסלתה של אצולת היוצרים האנגלית המפורסמת שהנציח אנרפ. כל התורה כולה בקליפת אגוז לא כל כך קטנה. תודה!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.