על חינוך אנגלי, תום בראון וגלן בקסטר

באנגליה, המושג פאבליק סקול הוא מטעה. השם נשאר מהתקופה בה כל ילד היה יכול להתקבל, אבל כיום מדובר בבתי ספר יוקרתיים שלא מקבלים כל אחד.

עד 1880, שאז התקבל באנגליה חוק חינוך חובה, היה חינוך הילדים באנגליה קשור (עוד יותר מהיום) בעיקר לכסף, ונועד רק לבנים.

בהזדמנות אכתוב רשומה מקיפה על הנושא, אבל הפעם, לפני שאני מגיע לספר אותו אציג היום, אספר רק שבתי הספר במאות ה-18 וה-19 באנגליה נועדו רק לבנים והם למדו שם בעיקר לטינית, יוונית ודקדוק (מכאן השם Grammar School). מכיוון שבנות לא למדו שם, אפשר למצוא בספרים שלימדו את "קוד התנהגות לג'נטלמנים" (כן, היו ספרים כאלה) את המשפט הזה: "ג'נטלמן לא ישתמש בציטטות קלאסיות בנוכחות גברת בלי להתנצל בגינן או בלי לתרגם אותן".

אתם יכולים לראות כמה כבוד נתנו הג'ורג'יאנים והוויקטוריאנים לנשים.

החיים בפאבליק סקולס הביאו לעולם (הבריטי) סוגה של ספרי נוער, שעסקו בהווי בתי הספר ההם.

לפני שנים אחדות פרסמתי רשומה על  הספר זקני בית הספר בווילובאי.

01

ספר שהיה אהוב בילדותנו, שקראנו אותו בשמחה בתרגום עתיק ובלתי מתקבל על הדעת.

ענייני התרגום מתחילים שם כבר בשם הספר ובשם המחבר, שכן השם באנגלית הוא The Willoughby Captains ושם המחבר הוא Talbot Baines Reed.

לצערי בגלל סיבות טכניות אתם לא יכולים לראות את הרשומה כרגע, אבל אביא כאן רק את ה"מילון" שהובא בסוף הספר מתוך הנחה של המתרגם שהקורא העברי הצעיר לא יבין חלק מהמילים או מהמושגים. הנה המילון:

02

למרות שעבורנו בארץ זה היה הספר החשוב ביותר על הווי הפאבליק סקולס, אצל האנגלים הוא נח כמעט באלמוניות בצלו של בית הספר של תום בראון שכתב תומס יוז.

הספר הזה יצא בעברית בהוצאת עמיחי ולא זכה להצלחה. לדעתי הוא נופל באיכותו מ"וילובאי".

03

לפני שנצלול לתוך הספר, מילה על הוצאת עמיחי שלצערי כבר לא פועלת:

היא נוסדה ב 1949 על ידי יהודה אורלינסקי, שקרא לה על שם בנו עמיחי שנפל בקרב על הקסטל בינואר 1948.

04

ספרים רבים וטובים, בעיקר לנוער, יצאו בהוצאת עמיחי. כנער נהניתי מאוד מספריהם של אליעזר שמאלי, ז'ול ורן, קורנל מקושינסקי ואחרים, וכמאייר עשיתי עבור ההוצאה, בין היתר, איורים לגרסה המחודשת לספר "השד מכיתה ז'".

אגב, בעותק של "תום בראון" שנמצא אצלי מצאתי את החותמת הזאת:

05

אני לא יודע איזה נשיא עמד מאחורי החותמת החביבה הזאת, אבל מגיעה לו תודה.

הנה שתיים מעשרות העטיפות לספר הזה באנגלית:

06

07

מאחר שהספר הזה יצא בעברית רק ב 1966, לא קראתי אותו כילד.

למעשה פגשתי אותו קודם באנגלית, כשגיליתי עניין בעידן הוויקטוריאני, ואז התוודעתי למחבר, תומס יוז.

08

יוז, שהיה איש ציבור, פוליטיקאי ושופט, ולמד בנערותו בבית ספר "ראגבי" – אחד מבתי הספר היוקרתיים – מוכר היום בעיקר כמי שכתב את הספר הזה, שנחשב לראשון בסוגת הספרים על בתי ספר.

הספר יצא לאור בשנת 1857, שלושים שנה לפני "זקני בית הספר בווילובאי".

בית הספר ראגבי נוסד בשנת 1567 ומי שמתפעל מכך כדאי שידע שבית הספר איטון נוסד 127 שנה לפניו.

אבל בתקופה שיוז למד שם המנהל היה אחד תומס ארנולד, שנחשב לדמות מופתית, וגם בספר מרחפת רוחו החיובית והנערצת.

הדמות של המנהל הקשוח אבל החינוכי, החכם והחם, מתגלגלת מאוחר יותר בדמותו של פטריק (או בכינויו "פאדי") ב"זקני בית הספר בווילובאי", ואחר כך אנחנו נפגוש אותו גם בדמותו של "יוסטוס" האהוב ב"הכיתה המעופפת" של אריך קסטנר.

אנשי חינוך של היום לא תמיד יביאו את הערכים שבספר הזה כדוגמאות חיוביות.

הרבה מדובר פה על "לחימה". טוב… זה עוד היה עובר גם היום…

09

והאם רוח הפמיניזם של ימנו תקבל בהבנה את המשפט הבא?

10

בהנאה גדולה כותב יוז איך התלמידים אוספים ביצים מקיני ציפורים.

11

אבל לפי המחבר, הספר הוא דידקטי ולא נכתב למען הנאה או שעשוע. הנה במילותיו של יוז:

כמה אנשים, שאת הביקורת שלהם אני מעריך, יחד עם זאת שאמרו דברים טובים על הספר, הוסיפו גם שחולשתו הגדולה היא שיש בו יותר מדי הטפות. אבל הם מקווים שאתקן את זה אם אכתוב שוב. ובכן, את זאת בהחלט לא אעשה. הרי כל המטרה בכתיבתי היא שתהיה לי הזדמנות להטיף! כשאדם מגיע לגילי ועליו להרוויח את לחמו ויש לו מעט מאוד זמן לבזבז, האם זה הגיוני שיבזבז כמעט את כל חופשתו השנתית כדי לכתוב סיפור רק כדי לשעשע אנשים? אני חושב שלא. בכל אופן, אני לא הייתי נוהג כך. (תומס יוז בהקדמה למהדורה 6).

הנה סרט שנעשה על פי הספר.

לפני שאני פונה לאיורים שיובילו אותי לגלן בקסטר, הנה עוד מידע על ראגבי:

על פי המסורת האהובה על בוגרי המוסד, משחק הכדור שנקרא רוגבי צמח בעצם שם, כלומר הכדורגל הרגיל קיבל שם חוקים חדשים והפך לרוגבי. לא כולם מסכימים לגרסה הרומנטית הזאת. מכל מקום, בספר, כשיוז מספר שהתלמידים יוצאים לשחק כדורגל, מספר המשתתפים בכל קבוצה הוא 15, כמו ברוגבי של היום.

ועכשיו לאיורים בספר שיצא בעברית. הנה כמה מהם:

12

13

14

15

16

כאן אני מגיע לחלק השני של הרשומה:

בתחילת המאה ה-20 השפעת הצילום על האיור הייתה כבר חזקה מאוד. בספרי הנוער, בעיתוני הנוער ובעיקר בקומיקס, ההדפסה הייתה בעיקר בשחור על לבן. את השפעת הצילום על סוג האיור הזה אנסה להגדיר כך:

הצילום הכניס לאיור קומפוזיציות שהאיור לא הכיר, בעיקר מה שמכונה בקולנוע "אובר שולדר".

הצילום הקל על מאיירים שלא תמיד היו חזקים ברישום אקדמי להקפיד באיוריהם יותר על פרופורציות נכונות, בעיקר בגוף האנושי. גם את הביטוי הפלסטי, דהיינו ההצללה, למדו המאיירים באופן סכמטי מהצילומים (שהיו אז גם הם בשחור לבן).

הנה כמה דוגמאות אופייניות לאיורים כאלה בספרי נוער ובקומיקס:

17

18

19

20

במחסן הזיכרונות החזותיים של בני גילי היו אלפי איורים כאלה וכמעט אף אחד מהם לא התקשר עם שם של מאייר (גם את האיורים שהבאתי כאן מתוך הספר בית הספר של תום בראון איני יודע מי עשה. מה עוד שגם ההוצאה לא טרחה לפרסם את שמו.

והנה אנחנו מגיעים למאייר והקריקטוריסט הנפלא, גלן בקסטר.

21

בקסטר נולד ב-1944 בעיר לידס ולמד שם אמנות. כנראה שגם הראש שלו היה מלא באימג'ים המוזכרים למעלה והוא ניצל את הג'אנק הזה והפך אותו להומור אינטלקטואלי משובח. בקסטר ידע היטב שהאיורים האלה הופיעו תמיד עם שורת הסבר (גם בספר רגיל ולא רק בספרי קומיקס) וזה מאחר שלא תמיד האיור הופיע קרוב לטקסט הרלבנטי, ובקסטר ידע להפוך את הקונטראפונקט הזה להפתעה מקורית.

22
והיו כמובן, ארוחות הצהריים המשעממות והבלתי נגמרות
23
העובד הסוציאלי זכה לקבלת פנים צוננת משהו מפליסטי
24
שרה הציגה עוד אחת מתיאוריות הקטסטרופה שלה
25
תקשורת עם מר טרנג לפני שעת הצהריים הייתה פעולה שדרשה עידון ודיפלומטיה
26
זה נראה כמו הרגע האידאלי לבחון את קרן המוות
27
"כשמטיילים באזורים אלה, מוטב רבותי להיות מוכן לכל תרחיש…" אמר קצין המכס

בקסטר הפך לכוכב בינלאומי (במקרה שלו בצדק), והקריקטורות שלו הובנו ואומצו גם על ידי צעירים שלא הכירו את הבאר ממנה שאב.

בקסטר השפיע על מאיירים רבים וגם אני מצאתי את עצמי מאייר בגישה כזאת.

ברשומה הבאה אביא פארודיה של על הקומיקס, שבה האיורים שלי מושפעים באופן מודע מהגישה של בקסטר.

אבל לפני שאני חותם את הרשומה, אחזור לבתי הספר.

בתקופה הג'ורג'יאנית היה קל לחנך, מהסיבה הפשוטה שהייתה הסכמה מלאה (בקרב השכבות שילדיהם היו בבתי הספר ההם) מה הן מטרותיו של החינוך.

לכן לא תופתעו שבשנת 1829 יצא הספר הזה:

28

הספר הזה היה מדריך להתנהגות לנערי בתי הספר. כיום יוצאות לאור מחדש מהדורות של הספר בהוצאת הספרייה הבריטית).

להלן כמה הנחיות וכללים מתוך המדריך הזה.

אפרים סידון ואני עורכים במשך שנת הלימודים ביקורים רבים בבתי ספר ונוכחתי שאת הפסקה הראשונה שאני מביא כאן, אין מלמדים בבתי הספר בארץ:

  • כאשר יש איש זר בבית הספר אל תנעץ עיניים. וכאשר הוא משוחח עם המורה שלך או כל מורה אחר, אל תקשיב למה שנאמר. מפני שזה מאוד גס רוח וחצוף ומצביע על כך שבמקום לעסוק בענייניך שלך אתה מתעסק בעניינים שאינם שלך.
  • אל תאכל בגרגרנות ואל תדחוף את האוכל לפה עם שתי ידיים כאילו שאתה פוחד לבזבז זמן. אל תאכל בביסים גדולים ואל תיראה להוט שיהיה לך הכי הרבה ממנה מסוימת.
  • אל תחזיק את המזלג והסכין עם החוד כלפי מעלה. אל תטבול את האצבע או איזה אוכל שטעמת בתוך הרוטב. אל תעשה קולות כשאתה לועס. אל תלקק את האצבעות, את הסכין, או את הצלחת. כל אלה הם מנהגים וולגריים ומגעילים במיוחד.
  • בהחלט יש יותר מדי ילדים אשר בגלל חוסר תשומת לב לחינוך שלהם בילדותם הם מתנהגים בצורה נכלולית ומשתמשים בשפה לא נאותה, וקל מאוד ללמוד מהם. אך מאוד לא נאה להשתמש בשפה כזאת. לכן כדאי לבחור בקפידה עם מי אתה מתרועע.
  • להטיל מום או לענות זבובים, דבורים ושאר חרקים זה דבר אכזרי בדיוק כפי שהיה נעשה לחיה גדולה יותר. "החיפושית שעליה אתה דורך מרגישה כאב גופני כפי שמרגיש ענק גוסס". לכן אל תתייחס לחרקים הקטנים באכזריות שלא לצורך.
  • לעטות על עצמך מראה צבוע של אהבה וחיבה כשאתה לא מרגיש כך, הוא בהחלט סוג של רשע שאדם הגון וישר ידחה בסלידה. אבל להתנהג בנימוס כדי לזכות בכבוד מצד כולם, זאת לא נחשבת להתנהגות דוחה אלא להיפך.

10 תגובות בנושא “על חינוך אנגלי, תום בראון וגלן בקסטר

  1. דני אהוב
    יושבת בנשוויל טנסי לשם נסענו לטעום קצת אמריקה ומוסיקת קאנטרי ומתבשמת בטור
    שלך

    רוצה להגיב, להודות בקול אם אלא שהאתר שלך הוא רשע מרושע ולא מאפשר לי מטעמו
    הוא.
    לא מבינה. וכבר ניסיתי מאה פעם.
    למטה ה FBI הצלחתי להיכנס בקלות גדולה יותר.
    אז קבל תודתי.
    התמוגגתי
    חג שמח
    אדיבה גפן ודש מארלה

    אהבתי

  2. לא יודעת אם אתה זוכר את זה – לפני שנים רבות אמרת פעם: "הדבר היחידי שאנחנו יכולים ללמד את הילדים שלנו זה איך להתנהג". כמי שחי בישראל, ספר עזר כזה לא נראה לי רעיון כל כך גרוע או מגוחך..

    אהבתי

  3. מתחשק מייד להכין סדרת איורים לפי הכותרות של בקסטר. התקשורת עם מר טראנג לפני הצהרים- נהדר ומצחיק ממש!
    נראה שג'יי קיי רולינג קראה את כל הספרים האלה לפני שכתבה את הארי פוטר וכך יוצא שיש לה שורשים עמוקים בשכבות הארכיאולוגיות של הז'אנר הזה.
    ואתה צודק- ילדים מיד נדחפים להקשיב לשיחות של מורה עם מורה/מבקר/תלמיד אחר כי אין להם עניינים אחרים לענות בהם.
    תודה כרגיל דני, תענוג גדול לקרוא .

    אהבתי

  4. לא רק אנגליה של פעם אלא גם צרפת של 2018. להלן קטע מבלוג שלי ב"למטייל" שנקרא "ימי אביב בצרפת" : "…באותו מעמד של אחר הצהריים באה לבקרנו ג'וסלין, צעירה נאה, גם היא אנגליה שעברה לגור בדורדון, שאמורה הייתה להיות בעלת הבית שלנו. לא הייתה חשיבות מיוחדת להביא עובדה זו כאן למעט בנה, ילד כבן עשר, הוא הציג את עצמו בפני ולחץ את ידי ואחר כך הציג את עצמו בפני רחל ונשק אותה על שתי לחייה. מחשבה נמהרת עברה במוחי: הנה עוד אנגלי חנון. אבל מכאן ואילך, מדי יום, לאורך כל חודש הטיול נוכחתי כמה טעיתי. הימים ימי חופשת בתי הספר בצרפת. בכל מקום פגשנו את הילדים: לבושים היטב, נקיים, שקטים, מדברים בנימוס – גם אחד עם השני. ילדים מגיל שנה ומעלה יושבים לאורך ארוחה צרפתית ארוכה ליד השולחן לא מיללים, לא צועקים ולא מתרוצצים בין השולחנות במסעדה. בסיורים הם שואלים את המדריכים המקומיים בסקרנות אמיתית שאלות חכמות ועמוקות. נראים ומתנהגים פחות כצאצאים של ז'אן ז'אנה, יותר כנכדים של רומן גארי…"

    אהבתי

  5. דני , זו עוד רשומה קסומה ומזכירה נשכחות. ראשית , יש לנו נסיון בתחום החינוך האנגלי בשלהי שנות השמונים עם ילדינו, ואפילו אני עצמי שלמדתי באוניברסיטת לונדון ויש לי רק מלים טובות לומר על חינוך זה.
    רשימת הנימוסים שהפיקו במאה השמונה עשרה והתשע עשרה יכולה היתה להעשיר היטב את מנהגי העם הסורר שלנו, את ילדי ישראל ובאותה מידה את הוריהם.
    ואשר לאיורים בשלור לבן, אלה אהובים עלי במיוחד, ומעניין היה להתחקות אחר התפתחות ההצללה מאז צילומי מצלמה החלו לתפוס מקום.
    יישר כוח על עוד רשומה נפלאה.

    אהבתי

  6. הי דני,

    אני חוזרת שוב להוקוסאי – נתקלתי בכתבה מעניינת של מרטין ביילי שמתאר בבלוג שלו Adventures with Van Gogh את ההשראה שואן גוך קיבל לדעתו מהגל של הוקוסאי בזמן שצייר את ציורו הידוע מאד Starry Night . בכתבה מוצגות שתי העבודות זו לצד זו, וקל לראות את הדמיון בצורה ובצבע בין השמים הסוערים של ואן גוך והגל של הוקוסאי. ואן גוך כמסתבר, היה מעריץ גדול של הדפסים יפניים, וביילי מצטט מכתב שכתב ואן גוך לאחיו תיאו ושם הוא אומר:
    "Hokusai’s waves are claws, the boat is caught in them, and you can feel it".

    דרך אגב, ביילי מספר גם, שהוא הזכיר את הציטטה הזו בפני טים קלארק בזמן שזה אצר לפני שנה במוזיאון הבריטי את תערוכת "Beyond the Great Wave ", וקלארק הציב אותה ככיתוב מעל ההדפס של 'הגל הגדול' של הוקוסאי שהיה המוצג המרכזי בתערוכה. נחמד בעיניי שהאוצר ראה לנכון לתת לואן גוך להציג עבודה של הוקוסאי

    אהבתי

  7. מכל מלמדיי השכלתי 🙂
    אני לומדת ממך דברים חדשים – למרות שתיים וחצי שנות שהותי בלונדון
    וחרישת הצגות, מופעים, טיולים וכו'.
    (גרתי בווסט-המסטד, פריורי רוד, בבית פרטי עם 3 בנות אנגליות-יהודיות,
    עבדתי בסוכנות היהודית [ג'ואיש אייג'נסי, לואר ריג'נט סטריט] ינואר 1968-פברואר 1970).
    אח, היו זמנים 🙂
    שנה ברוכה, עם הרבה בריאות ובשורות טובות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.