יוסי שטרן וג'ון מינטון

יותר מפעם אחת הזכרתי את יוסי שטרן, שהיה המורה שלנו לאיור בבצלאל.

כאן משמאל עם אריק קרמן

אבל הפעם זאת רשומה שמוקדשת לו במיוחד, וגם למורה שלו הצייר האנגלי ג'ון מינטון.

לפני שנים אחדות התחלתי לכתוב רשימות אוטוביוגרפיות שאולי יהפכו פעם לספר.

הנה קטע מתוך הרשימות האלה, הרלבנטי למורה שלנו יוסי שטרן:

הכניסה לחיים שאפשר לכנות אותם "טרום בוהמה" העמידה אל מול העיניים הצעירות וחסרות היכולת להבחין בגוונים ודקויות – תכונה שמאפיינת אותי עד היום, אלא שבמשך השנים למדתי להשתמש בה בתבונה מסוימת – עולם חדש שבו יש מעמדות שנקבעים על פי כריזמה, חוש הומור, יכולת שתיית משקאות חריפים ובקיאות במה שקורה בעולם האמנות. המרכז החברתי אותר בקלות בדמותו של יוסי שטרן, מורה צעיר וכריזמטי, בעל מבטא הונגרי, שנודע בהומור השנון שלו. שטרן היה גם הגבר הראשון שהכרתי שהעדיף גברים על נשים, שכבר אז יצא בתרועה מהארון, ואני בבורותי לא ידעתי אפילו שאני צריך להתפעל בכל פעם שהוא היה אומר "לני אמר לי" או "כשלני היה אצלי". לני, היום כולם יודעים, הוא ליאונרד ברנשטיין, המוזיקאי הנודע, שיוסי היה, כך אני מבין היום, אחד המאהבים שלו. מעמדו החברתי של כל אחד מהצעירים נקבע על פי היחס שקיבל מיוסי. יוסי זיהה מיד את הכפריות המגושמת שלי, שבאה לכלל ביטוי בכך שהייתי מנתר כל הזמן כדי להגיע למשקופים ולתקרות. זה היה החלק החזק שלי. היה לי ניתור גבוה. וכבר בשבוע השלישי של הלימודים הוא ירה לעברי, בעיניים צרות מעודף טוב לב, ובשפה תחתונה משורבבת בחן, את המשפט שליווה אותי בכל ארבע השנים בבצלאל: "מה אתה צריך את השטויות האלה של הציור, הצבעים הטופף והשפריץ? לך תהיה מורה להתעמלות ותעשה משהו שאתה באמת מתאים לו". למעלה מ-45 שנים עברו מאז, מתוכם יותר מ-35 שנה בהם הייתי מורה, ובכל פעם שעלה בדעתי לומר משהו שאולי ירפה את ידיו של מישהו מתלמידי, זמזם המשפט החביב הזה באוזני.

למרות הקטע שנשמע קצת טראומטי, היחסים שלי עם יוסי היו טובים וידידותיים. הנה אני ברישום של יוסי:

הייתי אז בן 16 או 17

בשנת 1965, כשש שנים אחרי שהמחזור שלנו סיים את הלימודים בבצלאל, יצא לאור הספר הזה:

ההוצאה נקראה "המכון להוצאה לאור בישראל בע"מ", גוף שנעלם מהנוף המו"לי ואין לי מושג מי עמד מאחוריו.

את ההקדמה לאלבום הזה כתב יהודה האזרחי, שבימים ההם היה יותר מוערך – סופר, מחזאי, עיתונאי ושדרן, שמעטים זוכרים אותו היום. יהודה האזרחי מת ב 1974 כשהיה בן 54. הנה כמה קטעים מתוך ההקדמה של האזרחי:

יוסי שטרן נולד בהונגריה בשנת 1923. בשנת 1939 עלה לארץ וב-1943 התחיל ללמוד בבצלאל. כשסיים נשאר כמורה, ולמעשה נשאר שם עד שהחלפתי אותו בשנות ה-70.

לאחר קום המדינה זכה במלגת לימודים ונסע ללונדון ללמוד ברויאל קולג' אוף ארט.

המורה שהשפיע עליו ביותר היה ג'ון מינטון:

כשראיתי לראשונה את הפורטרטים של מינטון הופתעתי מהדמיון של האיש הזה לתלמיד שלו, יוסי שטרן.

אם אתם מחפשים דוגמה לאמן שתולדות האמנות הפכו את חייו לטרגדיה, התרכזו במינטון.

מינטון נולד בשנת 1917 (מבוגר משטרן בשש שנים) והיום מוגדר כצייר, מאייר ומעצב במה.

כבר בשנות ה-30 זכה מינטון להצלחה עצומה.

הוא היה ידידם של פרנסיס בייקון המבוגר ממנו, ושל לוסיאן פרויד הצעיר, ונחשב בשנות ה-30 וה-40 לחשוב ומשפיע יותר מהשניים האלה.

לא תופתעו לדעת שמינטון היה הומוסקסואל, אבל סבל מבעיות נפשיות. עולמו האמנותי היה נטוע באמנות הניאו-רומנטיות הצרפתית (וכאן אני לא יכול שלא לכתוב: ובשונה מיוסי שטרן, היה טיפוס דפרסיבי). מה שעשה את הציורים שלו עגומים ואת הצבעוניות כהה. לא קשה לזהות בחלק מהציורים והאיורים שלו את ההשפעה שהייתה לו על יוסי.

הנה כמה רישומים של יוסי:

את ההבדל בין המלנכוליה של מינטון ואהבת החיים של יוסי אפשר לראות גם בנופים האורבניים. מינטון, שחווה את הבליץ, הרבה לצייר מבנים הרוסים:

ויוסי צייר דווקא את נופי ירושלים שאהב:

ובמקום הרס הוא העדיף לצייר בנייה:

בשנות ה-50, כשהמופשט הגיע לאמנות הבריטית, מצא את עצמו מינטון תוך זמן קצר נשרך מאחור, וכמעט נעלם כצייר מנוף האמנות.

היום מתייחסים אליו יותר כמאייר ובעניין זה שוב יש דמיון הדוק בינו לבין יוסי שטרן. אי היכולת שלו "להתקדם עם האמנות" הביא אותו למצבי יאוש ולשתייה מופרזת של אלכוהול.

ב-20 בינואר 1957 התאבד מינטון בבליעת כדורי שינה.

יוסי שטרן לא למד ממינטון לעצב קומפוזיציות, בעיקר מה שמכנים "אובר שולדר" כמו אלה למשל:

דהיינו שהצייר מוביל אותך מהדמות בחזית אל עבר הנוף.

אצל יוסי לא תמצא אפילו ציור אחד כזה.

הקומפוזיציות של שטרן הן שטוחות.

חלק מהן, בעיקר בתקופה שהוא היה מאוהב בטקסטורות, נראות כמעט כמו שטיחים:

אני רואה בציורים המאוחרים האלה של יוסי שטרן ניסיון פתטי משהו להתקרב לרוח האמנות של זמנו.

שיכרון הטקסטורות כמו בדייג הזה:

או הניסיון להתקרב לקוביזם ולפוטוריזם כמו ברישומים האלה:

הקווים הקונצנטריים האלה, שנראים כאילו נלקחו מפסל של ברברה הפוורת, גורמים לי לבכות,

ומרחיקים את יוסי, ה"חייכני" כפי שיהודה האזרחי כינה אותו, מעצמו. אבל בשונה ממינטון, הוא לפחות ניסה.

יוסי האמיתי בעיני היה אשף הקו ההומוריסטי, ולעתים הקליגרפי:

לעתים (רחוקות אמנם) הקו שלו לא ניסה להיות וירטואוזי:

ואז לדעתי הוא היה במיטבו.

בחלק מהקריקטורות שלו, שאופן הביצוע שלהן הלם את ההומור החם והפשוט שלו, הוא לא הביא קווים מיותרים או טקסטורות זולות, יוסי היה אותנטי ונטול יומרות.

כמורה יוסי ניסה ללמד אותנו "סגנוּן", ואצל חלק מתלמידיו הוא הצליח יותר מדי. אבל הרישומים המסוגננים שלו הם מלאכותיים עם יומרה להיות "אמנותיים":

כשמת ג'ון מינטון מצאו בסטודיו שלו את הציור הבלתי גמור הזה:

הוא קרא לזה מותו של ג'יימס דין, ורבים רואים בזה משהו סמלי.

הנה צילום של מינטון בסטודיו שלו:

אני לא יכול שלא לראות פה את המורה שלי יוסי.

הנה פורטרט של יוסי שעשיתי לפי צילום:

והנה עמוד פייסבוק מצוין שהוקם לכבודו של יוסי שטרן.