יז'י סליבה – הג'וק של קפקא

את העבודות של יז'י סליבה הכרתי ואהבתי זמן רב לפני שפגשתי אותו.

את הספר הזה מצאתי באיזו גלריה בפראג והתאהבתי בו:

ואז יום אחד סיפרה לי רות בונדי שהיא מוציאה ספר בצ'כיה ומצאה מאייר נפלא מפראג שיאייר לה אותו.

קצת נעלבתי, שכן עד אז אני הייתי המאייר שלה; אבל כשהתברר לי שמדובר ביז'י שמחתי מאוד.

כשיז'י הגיע בפעם הראשונה לארץ, עזרתי לשגרירות הצ'כית לארגן לו תערוכה, ומאז אנחנו ידידים.

יז'י, שהוא גם מוזיקאי מחונן, סיפר לי שבשנות ה-70 המוקדמות, הוא שלח טקסטים שלו לעיתון סאטירי וליווה אותם בכמה רישומים. התשובה שקיבל הייתה: "עזוב את הטקסטים, אנחנו רוצים את האיורים שלך".

יז'י מלהטט בצורות כמו ששלונסקי מלהטט במילים.

הנה כמה מהקריקטורות של יז'י שמאפיינות את דרך החשיבה שלו:

מדי פעם אני מביא כאן דוגמאות למה שנקרא נושא ווריאציות. אני אוהב לעסוק בזה והספר שלי על המפה הוא דוגמה לדבר הזה. גם יז'י אוהב מאוד את הדינמיקה הזאת והוא יצר כמה ספרים שבהם הוא משחק בווריאציות. למשל הספר הזה שעוסק ביין:

הנה ארבע וריאציות מהספר הזה:

לאחרונה יז'י שלח לי ספר שהוציא על קפקא:

הנה ההקדמה שיז'י כתב לספר הזה:

אני נהנה לקרוא את קפקא שוב ושוב. אני אומר "נהנה" ונזכר במה שמילאן קונדרה אמר פעם: "קפקא לא סבל בשבילנו, הוא נהנה בשבילנו".

אפילו ב 1960, כשזה היה אופנתי ואקטואלי לדבר על הרוח האקזיסטנציאליסטית בעבודותיו של קפקא וכיצד הן משקפות  את רגשות הניכור וחוסר היכולת של תקשור בינאישי, היו תיאורטיקנים שציינו את הדרך המשונה והגרוטסקית שבה קפקא הגיב לרגשות אלה.

למשל, אדוארד גולדסטוקר כתב ש"האבסורד והגרוטסקי, רצף מאורעות  שלא מוכתב על ידי ההיגיון של המודעות אלא על ידי ההיגיון של החלום – ערפול, סיפורים מלאי סמלים, הומור שחור ופרדוקס של מחשבות מופשטות, היו הכלים החביבים על קפקא כדי לתאר את הניכור של עולמו וזמנו."

בעולם של היום עדיין יש שפע של איומים אקזיסטנציאליסטים ולכן הכתיבה של קפקא עדיין רבת עוצמה כתמיד. "הגזמת הטריוויאלי, הקטנה של מאורעות רבי עוצמה, הילוך איטי של פעולות מהירות, בכל זה טמון יסוד קומי שנמצא בכל מקום, אפילו ברגעים הרציניים, העמוקים והטרגיים ביותר. ולפעמים המאורע הכואב מתואר בדרך מוזרה כל כך, שאפילו לא מתירה רגשות חמלה" כתב יוהאנס אורזידיל בספרו "הנה בא קפקא" – תיאור מדויק של השיטה האמנותית של קפקא.

בהקדמה לספר "קפקא לשם השעשוע", פרנק מובוס מודה שזה לא קל לתייג כמה מסיפוריו הקצרים ה"מהנים" של קפקא כהומוריסטים או קומיים אם מדמיינים את קפקא כאדם בודד, אכול ספקת וחושש מכישלון. המו"ל השתמש לעטיפה בקטע ממכתב לפליציה משנת 1913: "אני יכול גם לצחוק, פליציה, אל תפקפקי בכך, אני אפילו ידוע כצחקן גדול. אבל פעם הייתי הרבה יותר פרוע במובן הזה".

למרות שהקטע הוצא ממסמך מורכב למדי, ההצהרה הזו מעידה על ההתבוננות העצמית של קפקא ביחס להומור, למאמצים שלו לא להיחשב רק כפטרון של העצב. במובן זה אפשר גם להזכיר  את הזיכרון של אורזידיל לגבי קפקא, ששאל את שכנו פרופ' טיברגר בעקבות פרסום הספר "הגלגול": "מה דעתך על הדבר הנורא הקורה בביתנו?"

ב 2015 הוזמנתי לכנס על קפקא בבאר שבע, ישראל, כדי להגן על הגישה שלי לקפקא כ"בדרן". חוקרים מכובדים עם זקנים, כיפות ומבטים של אי אמון הסכימו לבסוף לסווג את ההומור בדרך האנגלו-סקסית- כ"מצחיק-חה חה חה" או כ"מצחיק-מוזר" והודו שקפקא לעולם לא היה "מצחיק-חה חה חה" אך את מרבית עבודותיו אפשר לסווג כ"מצחיק מוזר".

לאחרונה תיאר הסופר ג'יימס האוז (Hawes) – בספר "למה כדאי לך לקרוא את קפקא לפני שתבזבז את חייך" – את "הגלגול" כ"קומדיה שחורה נהדרת" ואת "הטירה" ו"המשפט" כ"קומדיות חברתיות שחורות".

זה כנראה חסר טעם להתווכח אם שמות התואר שיש להשתמש בהם בהקשר לקפקא הם "הומוריסטי, קומי, אבסורדי, פרדוקסלי, משונה או שחור". כל שמות התואר האלה התמזגו למילה אחת, שהיא חידוש לשוני מובן בקלות – קפקאי.

פרנץ קפקא הוא כנראה הסופר היחיד בהיסטוריה ששמו משמש גם לציון כללי של גישה וסגנון ספרותי מובהק, וגם לתיאור מצבים ואירועים בעבודתו שלו.

ההומור שלו – קפקאי

המצב – ישר מתוך קפקא!

* הערה: קפקא הוא לא היחיד ששמו הפך למושג. למשל המושג "דיקנסיאני" (Dickensian) באנגלית, בא לתאר עוני, עוול חברתי ומצבים נוספים שמתוארים בספריו של צ'רלס דיקנס.

מהספר של יז'י אני מביא לכם רק וריאציות בנושא "הגלגול":