ניצול נשים – המצפון הוויקטוריאני מתעורר בסמלים

היסטוריונים ומדריכי טיולים בירושלים אוהבים מאוד את הצייר האנגלי ויליאם הולמן האנט.

זה דיוקן עצמי שלו מגיל 17:

והנה דיוקן עצמי שלו עם הזקן המפואר:

האנט, בהיותו נוצרי אדוק, הגיע כמה פעמים לירושלים ואפילו בנה שם בית.

יש בירושלים ספסל מפורסם, שאותו הציבה אשתו לאחר מותו במקום שבו נהג לשבת:

למרות שמאז הספסל הוזז ולא עומד היום במקום המקורי.

האנגלים, ובעיקר מי שמתעניין באמנות אנגלית, מכירים את האנט בעיקר כמי שהקים יחד עם ג'ון אוורט מיליי ודנטה גבריאל רוסטי את אחוות הפרה-רפאליטים.

למרות העקרונות האמנותיים המשותפים של חברי האחווה, היו ביניהם חילוקי השקפות.

למיליי, למשל, לא היה אכפת לצייר כך את ישו בילדותו:

ציור שזכה להר של ביקורת, כולל מצד דיקנס, שאמר שישו נראה ילד ג'ינג'י דוחה בכותונת לילה ואימא שלו כה נוראה בכיעורה עד כדי כך שתבלוט בכיעורה בקברט הנלוז ביותר בצרפת או בחנויות הג'ין השפלות ביותר באנגליה.

האנט, בשונה ממיליי, חשב שצריך לראות איך באמת נראית הסביבה שבה גדל ישו, ולכן ערך ביקורים בירושלים ובים המלח, לשמחת מספרי הסיפורים של העיר. הנה העיר נצרת כפי שצוירה בידי האנט:

אבל האנט, שלא כמו חבריו, ראה את עצמו גם מתקן חברתי, ובעיקר לחם נגד הזנות.

על הזנות, תופעה מורכבת מאוד בעידן הוויקטוריאני, עידן שהתאפיין במוסר כפול, נכתבו ספרים רבים. בולטים בהם ספרים שכתב הנרי מאיהיו.

כמאה שנים אחרי שהוגארת צייר סאטירות חברתיות שבהן שזר מעין כתב חידה – כלומר שהמסרים החברתיים עברו דרך פרטים בציור שרק מי שיודע לפענח אותם ירד לעומק הסאטירה – המשיך האנט את המסורת הזאת. הנה הציור "המצפון המתעורר", שתלוי היום בטייט בריטן שבלונדון:

מעניין מה חושב היום מי שרואה את הציור הזה.

אבל גם כשהציג האנט את הציור הזה בשנת 1853, לא כולם הבינו את כוונתו, ורבים הבינו ממנו מסר הפוך – כאילו האנט מעודד יחס משפיל כלפי נשים.

אז מי שרוצה יכול למצוא כאן הסבר של מדריכים בטייט בריטן על פרטי הציור, ולמי שמתעצל הנה "מקרא ציור":

הבחורה היא "אישה מוחזקת" (פילגש או זונה, איך שתרצו), שחיה בבית טיפוסי ליחסים כאלה.

האנט חיפש בית כזה ומצא אותו בשכונת סט. ג'ונס ווד בלונדון, שם היו רבים כאלה. מי שהכיר את הטעם הוויקטוריאני זיהה שהחדר בציור הוא בטעם "נובורישי" ומוחצן, ומתאים ל"בית פגישות".

השיר שהבחור המרוצה מעצמו פורט על הפסנתר הוא בלילה השקט של המשורר הרומנטי תומאס מור (בהזדמנות אכתוב עליו). השיר מדבר על תמימות אבודה.

אנחנו יודעים שהגברת היא "אישה מוחזקת" בגלל שעל האצבעות שלה יש טבעות שונות (שכנראה קיבלה כמתנות) אבל אין שם טבעת נישואים. למטה יש חתול שמבקש לשים את כפו על ציפור.

ושמא גם הציפור, כמו האישה (ראו להלן), מנסה להשתחרר מאחיזתו של החתול.

על השטיח כפפת גבר שהושלכה, והיא מסמלת, אם אתם מתעקשים, שאולי בקרוב יהיה גורל דומה גם לאישה.

סליל חוטים סבוך מסמל (איך לא) כמה הסתבכה האישה הזאת.

והעיקר: מבטה של האישה מופנה החוצה דרך החלון (רואים את זה במראה) אל הטבע והשמש.

כאן, אגב, משתלב האנט היטב בעקרונות של ה"פרה רפאליטים", שראו בטבע את הגאולה. אז כנראה שהשיר של תומאס מור העלה בגברת מחשבות חדשות, ואז היא רואה מבעד לחלון את הגאולה והיא מתרוממת לקום מאחיזתו של הגבר.

אני מניח שאם לא הייתם קוראים את ההסברים שלי לא הייתם מפענחים את כל הרמזים האלה. אז כדאי שתדעו שגם הוויקטוריאנים שראו את הציור לא הבינו הכול, ולכן החליט ג'ון ראסקין, שהיה לפחות בזמן מסוים, דוברם של חברי "האחווה" לכתוב מכתב לטיימס ושם כתב פחות או יותר את ההסברים שקראתם לעיל.

מי שלא קלט את המסרים התייחס לציור באופן שלילי. למשל הלבוש של הבחורה, שבעיני הוויקטוריאנים נחשב לא צנוע (מישהו כתב שהבחורה היא "חצי עירומה"), או הקשר הצמוד (עדיין) בינה לגבר.

מה גם שרבים ידעו מי הייתה המודל של האנט. מדובר בצעירה בת 15 שעבדה כמוזגת בפאב. היא הייתה כנראה פילגשו של האנט, אבל לזכותו יאמר שהוא הציע לה נישואים והיא סירבה.

ועוד פרט מעניין שקשור לציור: מי שקנה את הציור לא אהב, ואפילו הזדעזע, מהמבט של האישה, והאנט, כדי למכור, נאלץ לשנות את הפרצוף שלה וזה מה שאתם רואים כעת.

אז בפעם הבאה שתהיו בטייט בריטן שימו לב לציור הזה. הוא לא גדול. 56 X 76 ס"מ.

בשנת 1993 יצא באנגליה בהוצאת טאצ'סטון ספר בשם מה ג'יין אוסטן אכלה ומה צ'רלס דיקנס ידע, שכתב דניאל פול.

בין השאר הוא מספר שבשנת 1860 רופא בשם ויליאם אקטון כתב, בספר שהיה פופולארי מאוד, שלרוב הנשים אין שום רגשות מיניים. ולכן הבעלים הצעירים לא צריכים לדאוג.

מספר הזונות בלונדון בתקופה ההיא מוערך בכשמונים אלף. המרכז היה בקובנט גרדן ובאזור התיאטראות. בזמן ההפסקות בתיאטרון היו רבות מהן נכנסות כדי להציג את מרכולתן.

ולסיום עוד שתי התייחסויות לציור של האנט.

אמן בשם ריצ'ארד הורוואת היה פעיל מאוד בשחזורים של מעמדים מתוך יצירות אמנות ידועות ויצר את העבודה הזאת:

וציירת-מאיירת בשם סוזן הרברט, שהלכה לעולמה בשנת 2014, שחזרה את המעמד כשהדמויות שלה הם חתולים:

הרברט אהבה חתולים. היא כתבה ואיירה ספרים רבים על חתולים, ואם גם אתם אוהבים חתולים תוכלו לראות עבודות שלה כאן.