רקהאם מצייר את וגנר

הרעיון לכתיבת הרשומה הזאת בא לי כשקיבלתי את הספר הזה של אומברטו אקו:

01

שם, בעמוד 304, מופיע איור למסעות גוליבר של ארתור רקהאם. אבל שם המאייר שמופיע בספר הוא ארתור בקהאם.

02

וכעת אני מחכה לקרוא בוויקיפדיה בערך "רקהאם": "שחקן כדורגל מפורסם" וכו' וכו'…

מזמן כבר רציתי לכתוב על רקהאם וחשבתי שאם אקדיש לו רשומה, אולי אוכל סוף סוף להחליט מה בדיוק דעתי עליו.

רקהאם היה אחד המאיירים הבולטים בעידן המכונה "תור הזהב של האיור האנגלי".

03

אם הרשומה הזאת תהיה מבולבלת אנא התייחסו בהבנה, שהרי מדובר בתבשיל שהמרכיבים שלו רבים מאוד, שונים, מגוונים ולפעמים עומדים בסתירה זה לזה.

הנה רשימת מצאי של חלק מהמרכיבים שיש לקחת בחשבון כאשר דנים בדמותו וביצירתו של רקהאם המאייר:

  1. מדובר בתקופה הוויקטוריאנית. ויקטוריה קשורה קשר הדוק לגרמניה והתרבות הגרמנית משפיעה על רבים. ריכרד וגנר מעורר באנגליה הוויקטוריאנית עניין רב, כמו גם דחייה.

04

  1. שלושת הגדולים באיור מן הדור שלפני רקהאם – קייט גרינווי, רנדולף קלדקוט וולטר קריין – עדיין משפיעים.

050607

בתקופה ההיא נקבע המושג "ספר מתנה" – ספרים באיכות ייצור גבוהה ובמחירים בהתאם. הנה ספר מתנה של רקהאם:

08

  1. הפרה-רפאליטים, תופעה אנגלית ייחודית, משפיעים על האיור, גם בסגנון וגם בנושאים.

09

  1. האמנות של המזרח הרחוק מגיעה לאירופה ומאיירים רבים, ביניהם רקהאם, מושפעים ממנה. הנה למשל איור של רקהאם לפיטר פאן:

10

  1. גם הסגנון המכונה אר נובו חודר לאיור אפילו יותר מאשר לאמנות. המייצג האופייני שלו הוא כמובן אוברי בירדסלי, שהעריץ את וגנר.

11

  1. גם את רקהאם אפשר לראות כחלק מ"שלישיה", כשהשניים האחרים הם בני גילו, ויליאם הית רובינסון

12

ואדמונד דולאק

13

רקהאם, שבניגוד למאיירים רבים בני זמנו כמעט שלא כתב, היה פעיל מאוד וצייר כמעט כל יצירה קלאסית שאהב או שחשב שהקהל יאהב.

הנה רשימה חלקית, שבין השאר מדגימה את הפנים הרבות של רקהאם:

14
אליס בארץ הפלאות
15
ריפ ון וינקל
16
חלום ליל קיץ
17
האחים גרים
18
אימא אווזה
19
סיפורי המלך ארתור
20
מזמורי חג המולד

 

22
הרוח בערבי הנחל

וכאן אני מגיע לקשר שבין רקהאם לריכרד וגנר.

בשנים 1910-1911 מבצע רקהאם 64 עבודות לאופרות של וגנר. הנה כמה מהן:

22a

 

22b22c

וידוי אישי: למרות שבילדותי אחד הספרים האהובים עלי היה "טריסטן ואיזולדה" אני לא מעריץ גדול של מיתוסים, גם אלה הפגאנים וגם אלה שמשויכים לדתות "מתקדמות" יותר.

אולי בגלל שיש יותר מדי מקרים שבהם עמים שואבים את הגאווה הלאומית שלהם ממיתוסים. וכשאני כותב "גאווה לאומית" אני מתכוון גם מעבר לזה.

למרות שאני אוהב מאוד את המוסיקה של וגנר, אני לא מסוגל להתעלם מהעובדה שהאגדות שעליהן הן מבוססות עזרו לבסס את הרעיון של הגזע העליון.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, אולי בגלל הקשרים של בית המלוכה האנגלית, היו לתרבות הגרמנית מעריצים רבים באנגליה.

ג'רום ק. ג'רום למשל, נסע לגרמניה לאובראמרגאו לחזות בפאסיון של באך, וכתב את "יומנו של עולה רגל".

גם רקהאם, הצעיר מג'רום בשמונה שנים, נסע כמה פעמים ל פסטיבל וגנר בביירוית.

רקהאם ראה שם את התפאורות שעשה מקס ברוקנר.

23

הוא היה אז בן 30 ואמר עליהן: "יותר מדי פדנטי, יותר מדי פרטים". אבל כשצייר את האיורים לניבלונגן, כשהיה בן 44, הם היו לא פחות ואולי אפילו יותר מפורטים ויותר פדנטים מאשר התפאורות של ברוקנר.

24

2525a25b25c

בשנת 1898 כתב ג'ורג' ברנרד שואו, שהיה כידוע גם מבקר מוזיקה, את הרשימה "הווגנרי המושלם", שבה הוא פירש את האופרות של וגנר כאלגוריה המציעה ביקורת על הקפיטליזם.

כמה אבחנות על הדגשים באיורים של רקהאם:

הנטייה שלו לטבע האפל, לעצים ולשורשים, מביאה לחזית גם שדונים שנראו כאילו גולפו גם הם מהעצים.

26

גם לעצים בכיפה אדומה יש נוכחות "שדית":

26a

ולפעמים העצים הם ממש שדים:

26b

כשהוא מצייר בני אדם הוא לא מכיר ברצף האפשרויות בין "מכוער" ל"יפה", בין "רע" ל"טוב".

כשהוא מצייר את הטובים ה"נעלים" הוא מצייר כאילו הוא צייר פרה-רפאליטי:

27

ואין בהם שמץ של הגזמה.

ואילו הרעים, או אפילו הגמדים של שלגיה למשל הם נראים כמו "גזע נחות":

28

ייתכן שאני מרחיק לכת כשאני מזהה כבר באיורים האלה את "תורת הגזע", כלומר בהבדלים הברורים בין "נעלים" ל"נחותים".

יחד עם זה, קשה לזלזל לא רק ביכולות של רקהאם אלא גם בניסיונות שעשה בטכניקות ובסגנונות.

כדי להיות גם "פרה-רפאליטי"…

29

וגם קריקטוריסט…

30

נדרש באותם ימים אופי מיוחד.

שימו לב למגוון הפרצופים באחד האיורים הטובים ביותר שנעשו ל"אמא אווזה":

31

בחזית האיור מופיעה הדמות הזאת:

32

לפי דעתי היא פורטרט עצמי של רקהאם.

הנה סקיצות נפלאות ברוחו של קלדקוט אותו רקהאם העריץ:

3333a

יותר מכל מאייר אחר מימי "תור הזהב", רקהאם הרבה לצייר סילואטות:

34

וזה יביא אותי לפרסם בימים הקרובים רשומה נוספת על עולם הצלליות בנוסף לזאת שכבר פרסמתי.

בשנת 1894 צייר המאייר המבריק אוברי בירדסלי את הציור הזה, "הווגנריטים":

35

בירדסלי צעיר מרקהאם בחמש שנים (ומת בגיל צעיר מאוד). הוא התחיל את חייו כמוזיקאי והיה כאמור גם מעריץ של וגנר. הרישום הזה נחשב לאחת העבודות יוצאות הדופן בעבודותיו של בירדסלי, בגלל המשחק המעניין בין השטחים השחורים ללבנים. בקהל יש גבר אחד שנראה כמו סטריאוטיפ של יהודי. ייתכן שבירדסלי רצה להראות, בעזרת ההבעה שלו, שהוא לא מרוצה… הנשים נראות די מרושעות כשהן מקשיבות לאחד מסיפורי האהבה היפים ביותר של כל הזמנים – "טריסטאן ואיזולדה".

ואם כבר הכנסתי את בירדסלי לרשומה על רקהאם, אי אפשר שלא להשוות בין שני איורים לסיפור "רציחות ברחוב מורג'" של אדגר אלן פו. הנה זה של רקהאם:

36

והנה זה של בירדסלי:

37

ועוד כמה מילים על אנשי רוח שהתייחסו לווגנר וליצירותיו:

מרק טוויין הגיע כמה פעמים לביירוית כדי לראות אופרות של וגנר והוא כתב משם מכתב מפורט על חוויותיו.

הוא סיפר שהמוזיקה של וגנר משרה עליו קסם, בעיקר בפתיחה כשהאולם חשוך "ואז", כותב מרק טוויין, "הם מתחילים לשיר. משאלתי היא לראות אופרה של וגנר בפנטומימה… ואם נהניתי," הוא מסכם, "זה למרות השירה…"

הסיבה שאוסקר ויילד אהב את המוזיקה של וגנר היא, לדבריו, "שהיא מספיק רועשת שאתה יכול לדבר כל הזמן בלי שאנשים ישמעו מה אתה אומר".

אם להסביר את ויילד אז הוא לא התכוון שדבריו לא יפריעו לאחרים. זה לא ממש מעניין אותו. הוא רק לא רצה יהיה מצב שזרים לא ישמעו את מה שהוא אומר. את זה אמר, בהפוך על הפוך, האיש שרצה שכולם יקשיבו לו.

המלחין רוסיני אמר: "אסור לשפוט את לוהנגרין אחרי ששמעת אותה פעם אחת, ואין לי חשק לשמוע אותה פעם שנייה".

ואסיים במשפט של וודי אלן: "ברגע שאני שומע את וגנר אני חש דחף עז לצאת ולכבוש את פולין".

 

 

3 תגובות בנושא “רקהאם מצייר את וגנר

  1. בהחלט מאייר רבגוני – תודה על ההיכרות איתו ועבודותיו.
    ולגבי וגנר – אני חושב שהאמירה של וודי אלן ממצה את היחס של יהודים אליו…

    אהבתי

  2. כבר דברנו על הצורך לנתק בן היוצר ליצירה. ואגנר לא לבד, גם דוסטוייבסקי, שקספיר, פון טרייר, סארמאגו, מייק לי ורבים אחרים לא ממש אהבו/ אוהבים אותנו. אז נחרים אותם, נעניש את את עצמנו ולא נחווה את היצירות שלהם? כך גם הטהרנות האמריקנית הנוכחית היא דוגמא שיש לתת עליה את הדעת – היא לא רק מטומטמת היא אנטי תרבות. נמחק את וודי אלן? את רומן פולנסקי? מה עם לואיס קארול? פיקאסו? צפלין?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.