קרוקשאנק נגד דיקנס – מי הגה את אוליבר טוויסט?

כאשר ג'ורג' קרוקשאנק, גדול הקריקטוריסטים והמאיירים באנגליה של המאה ה-19, שכב הוזה ימים ספורים לפני מותו, הוא מלמל: "ומה יהיה עם הילדים?" אשתו אליזבת אמרה: "הוי, כמה הוא מבולבל, הרי אין לנו ילדים…"

01

רק לאחר שמת, התברר שכמה מאות מטרים מהמקום שבו גרו הייתה לקרוקשאנק עוד משפחה. לאחר שהיה לו רומן עם המשרתת שלהם, אדלייד אטרי, וכאשר התברר שהמשרתת בהיריון ומסרבת לגלות מי האב, גירשה אליזבת את המשרתת, אבל קרוקשאנק, ללא ידיעת אשתו, קנה לה בית ושם היא גרה עד מותו בשם משפחה בדוי. לה ולקרוקשאנק היו 11 ילדים (!) הצעיר ביניהם נולד כשקרוקשאנק היה בן 82, ארבע שנים לפני מותו.

כאשר מת, עוד לפני שהעובדות האלה נודעו בציבור, פרסם הפאנץ' נקרולוג שהסתיים במילים "אנגליה היא כעת ענייה יותר וחסר לה המשאב שאין לו תחליף, אדם גאון, טוב לב, נדיב ישר ונלהב".

ג'ורג' קרוקשאנק נולד בלונדון בשנת 1790. אביו שהיה קריקטוריסט לימד אותו לצייר, לאייר ולחרוט. מי שפתח את הדרך לציור ההומוריסטי והשפיע על אביו של קרוקשאנק ועליו היה ויליאם הוגארת.

02

אבל ההשפעה הרבה ביותר עליו הייתה של ג'יימס גילראי.

03

כאשר מת גילראי, קרוקשאנק היה בן 23 והוא התבקש על ידי המעסיקה שלו, האנה האמפרי, שהייתה גם הסוכנת של גילראי, לסיים קריקטורות של גילראי. עד היום לא יודעים המומחים להבדיל בין מה שצייר כל אחד מהם.

כבר בגיל צעיר יחסית נחשב קרוקשאנק ליורש הטבעי של גילראי ורונאלדסון, הקריקטוריסטים הגדולים של הדור הקודם.

תקופת שלטונו של "הנסיך העוצר" (Prince Regent), מי שעתיד להיות ג'ורג' הרביעי, הזכירה תקופות אחרות בהיסטוריה שאנחנו מכירים היטב. השליט ואנשי חצרו היו מושחתים ורודפי בצע ותענוגות, והקריקטוריסטים חגגו.

03a

השליט ושליחיו ניסו בצורות שונות לדכא את הסאטיריקנים ואנשי ההומור, וכאשר חוקים לא עזרו, הם פנו לשוחד.

הארכיון בווינדזור מראה שבין השנים 1819-1822 הוציא ג'ורג' הרביעי 2600 ליש"ט כדי להשתיק אמנים וסאטיריקנים.

נמצאה קבלה שמעידה שקרוקשאנק קיבל 100 פאונד ואחיו קיבל 70 פאונד בתמורה לכך ש"לא יציגו את המלך במצב לא מוסרי".

אבל הקרוקשאנקים המשיכו לצייר את הנסיך השליט.

04

עד שבאוגוסט 1820 נקראו האחים לארמון בברייטון כדי לנהל משא ומתן על "מגבלות הסאטירה". אחרי השיחה הזאת הפסיק קרוקשאנק לתקוף את המלך, ולמעשה הקטין את עיסוקיו כקריקטוריסט והתרכז יותר באיור.

למרות שצייר ספרים רבים, הוא מוכר היום בעיקר בגלל הקשר שלו לדיקנס ובעיקר באיורים שלו לאוליבר טוויסט.

מי שהכיר בין דיקנס לקרוקשאנק היה ויליאם האריסון איינסוורת, סופר ומו"ל שהיום קצת נשכח.

(אגב, לזכותו של איינסוורת יש לזקוף גם את הקשר בין דיקנס לג'ון פורסטר, שהפך להיות ידידו הקרוב והביוגראף שלו.)

כאשר השניים נפגשו, דיקנס היה סופר צעיר בן 25 וקרוקשאנק בן ה-45 היה נערץ כקריקטוריסט ומאייר.

האיורים הראשונים שאייר קרוקשאנק לדיקנס היו לספר "רשימות מאת בוז", וכמה מהם נעשו עוד לפני שהשניים נפגשו.

קרוקשאנק אהב להכניס בדיחות פרטיות לאיורים. האיור הזה למשל נעשה לרשימה בה מספר דיקנס (שעדיין הוכר כ"בוז") על נשף צדקה לטובת ילדים יתומים שנעשה בנוכחות הילדים:

05

קרוקשאנק מתאר איך כמה מבוגרים מובילים את הילדים לנשף. שני הראשונים מצוירים בדמותם של המו"לים של הספר, אדוארד צ'פמן וויליאם הול:

06

מאחור הוא צייר את עצמו מצביע על מישהו שנראה כמו דיקנס:

07

לדעתי דיקנס היה נמוך יותר, אבל הוא נראה בדיוק כמו שהוא ברישום שעשה קרוקשאנק (באותה תקופה לדיקנס עדיין לא היה זקן).

09

אני אוהב מאוד את הילדים המסכנים באיור:

10

ואת הניגוד בין הפרצופים המסכנים שלהם לפרצופים הזחוחים של המבוגרים.

(אגב, חוקרי איור רבים טוענים שקרוקשאנק לא ידע לצייר ילדים. לסוגיה זאת לא אתייחס ברשומה זאת).

החל משנת 1837, כאשר הפיקוויקים עדיין התפרסם בהמשכים, התחיל להופיע בהמשכים גם אוליבר טוויסט. בכל פרק היו שני איורים של קרוקשאנק.

אגב, הרומן עצמו כספר בן שלושה כרכים יצא עוד לפני שההמשכים האחרונים פורסמו בירחון.

וכאן אנו מגיעים לתרומה של המאייר לספר.

למרות שהיחסים בין השניים הפכו מידידות לכמעט יריבות (על זה קראו בהמשך), קרוקשאנק חיכה כשנה וחצי לאחר מותו של דיקנס כדי לפרסם מכתב ב"טיימס" שבו טען שמגיע לו כמאייר יותר קרדיט על עלילת הספר, ושהוא בעצם היה אבי הרעיון. ג'ון פורסטר, חברו הקרוב של דיקנס והביוגרף שלו, כעס מאוד אבל היה לו קשה להסביר למה כל המכתבים שקרוקשאנק שלח לדיקנס נשרפו על ידי הסופר.

מי שמכיר מעט את חייו של דיקנס יודע שקצת לפני שמת שרף כמעט את כל ההתכתבויות שלו.

זה המקום להזכיר שטענה דומה כלפי דיקנס טענה גם ג'יין סימור, אלמנתו של המאייר רוברט סימור, שהתחיל יחד עם דיקנס את מועדון הפיקוויקים.

לפי המכתבים ששרדו שדיקנס שלח לקרוקשאנק, אפשר להבין שלפעמים נאלץ קרוקשאנק לאייר לטקסטים שעדיין לא נכתבו.

אני אישית חוויתי חוויות דומות כשהייתי מאייר את הטור של העיתונאי אהרן בכר ב"ידיעות", ומפאת קוצר הזמן הייתי במקרים רבים מאייר למשהו שבכר טרם כתב.

זה היה האיור הראשון ל"אוליבר טוויסט", שהתפרסם עם הפרק הראשון:

11

האיור נחשב למפורסם ביותר של קרוקשאנק, וזה כמובן לא מפתיע כי בעיני רבים גם המשפט "בבקשה, אדוני, אני רוצה עוד" ( Please Sir, I want some more ) הוא אחד המשפטים המצוטטים ביותר של דיקנס.

קרוקשאנק סיפר שהוא היה זה שהפנה את תשומת לבו של דיקנס למצבם של היתומים ב"בתי המלאכה ליתומים" (תרגום בלתי מספק ל workhouse), בעיקר כשהראה לו את החוברת שכתב חברו הרופא פטיגרו, שבין השאר הצביע על מחלת הגזזת. לכן, אמר קרוקשאנק, ציירתי את הילדים גזוזי ראש.

שימו לב למשל שהכף הענקית שבציור ממש בגודל של הקערה – אחד הרעיונות האירוניים של קרוקשאנק.

12

עד כמה היה קרוקשאנק צמוד לתיאורים של דיקנס?

היום רק אפשר לבדוק את האיור מול הטקסט, למשל באיור הראשון שראיתם בו אוליבר מבקש עוד.

אצל דיקנס כתוב שהמנהל לבוש בבגדי טבח התייצב מעל הסיר, כשהעוזרות העניות שלו מאחוריו, וכששמע את המשפט של אוליבר נעשה חיוור לגמרי, הביט מבולבל מספר שניות באוליבר ומיד נשען על הסיר כדי לא להתמוטט, ולאחר שאוליבר חזר שוב על המשפט, הוא היכה אותו על הראש במצקת.

הציור של קרוקשאנק לא בדיוק מתאים לתיאור הכתוב.

לפי דיקנס, אוליבר "קם מהשולחן והתקדם באיטיות לעבר המנהל". וגם את זה לא בדיוק רואים בציור, שבו מצייר קרוקשאנק את המנהל ממש קרוב לשולחן.

הסידור היה שקרוקשאנק היה שולח לדיקנס סקיצות של האיורים לאישור שעליהם כתב מה שרצה להגיד. למשל הציור הזה שבו רואים את נוח קליפול ושרלוט על יד השולחן ואת מר באמבל מציץ פנימה:

13

הנה הסקיצה עם ההערות ששלח קרוקשאנק לדיקנס:

14

ברוב המקרים האיור דומה מאוד למה שקרוקשאנק צייר בסקיצה, מה שאומר שלדיקנס בדרך כלל לא היו הערות (אולי גם בגלל שהוא ראה את הסקיצה עוד לפני שסיים לכתוב את הטקסט). אבל פה ושם כנראה שדיקנס העדיף זווית ראייה אחרת, כמו למשל באיור הזה:

15

שהסקיצה שלו נראית ככה:

16

וזאת למרות שבמקרה הזה דווקא הסקיצה מתאימה יותר למה שנכתב בספר: "מהמקום שבו עמד אוליבר, מספר צעדים מאחוריהם, הוא היה מזועזע לראות איך הדוג'ר מכניס את היד שלו לכיס של האדון…"

גם את הדמויות של דיקנס לא תמיד צייר קרוקשאנק ברוח הסופר. ננסי למשל, הזונה החביבה שנרצחת על ידי סייקס, מתוארת כ"חטובה" ובכל ההצגות והסרטים היא אכן מלוהקת ככזאת ואילו קרוקשאנק מאייר אותה כשמנמונת:

1718

אני מודה שגם לי למשל קשה לראות בדמות הזאת את ננסי.

ברשימה הזאת בחרתי לא להתייחס לכלל היצירה של קרוקשאנק אבל מכיוון שהדגש כאן הוא על היחסים בין קרוקשאנק לדיקנס, אי אפשר להתעלם מההתרחקות בין השניים שקשורה גם ביצירתו של קרוקשאנק.

כבר בגיל צעיר היה קרוקשאנק מכור לאלכוהול. כשהיה באמצע שנות ה-50 שלו החליט להיגמל והוא יצר שמונה הדפסים בסדרה שקרא לה "הבקבוק".

כמי שהושפע מהסדרות החברתיות של הוגארת שכונו "פרוגרס", (התפתחות, או תהליך), מדובר על משפחה תקנית שההתמכרות לאלכוהול הרסה אותה. הנה שני הדפסים מתוך הסדרה:

1920

בעקבותיה יצר קרוקשאנק גם את "ילדי השכרות", סדרה מזעזעת לא פחות:

2122

דיקנס, כמו רבים אחרים בתקופה ההיא, סבר שקרוקשאנק הגזים, והביקורת הזאת, שדיקנס לא הסתיר, חיבלה ביחסים בין השניים.

עד היום הסדרות האלה שנויות במחלוקת, בעיקר בגלל האופי הלוחמני חסר ההומור, הומור שהיה הסמל המסחרי של קרוקשאנק הצעיר. אבל בניגוד לדעתו של דיקנס, שבעיניו אלכוהוליזם היה כמעט שם נרדף לעוני. היום מקובלת כמובן הגישה בה נקט קרוקשאנק שהמחלה הזאת פוגעת בכל שכבות האוכלוסיה.

בקרוב אעלה כאן רשומה שתעסוק בהיבטים אחרים, הומוריסטים יותר, של היוצר המעניין הזה.

5 תגובות בנושא “קרוקשאנק נגד דיקנס – מי הגה את אוליבר טוויסט?

  1. דני יקירי, איזו רשומה מרתקת, מעשירה ומקסימה!
    באשר להערת האגב שלך בדבר אי כישוריו של קרוקשאנק לצייר ילדים, פני הילדים היתומים באיור שהעלית אכן חריגים בעיני באופן קיצוני והם נראים כפני מבוגרים.

    אהבתי

  2. .להתחיל את השבוע עם הכתבה המשעשעת – מרתקת חכמה-מעשירה- זה בונוס ענק. תודה דני. קראתי ומה אהבתי. מאחורי הקלעים של האיור. יופ נעים לך ידידי היקר.🌹🌹

    אהבתי

  3. שלום דני. אני עוקב באדיקות וקורא בעניין את רשימותיך. הן מענינות ומעשירות. במהלך העיון והקריאה אני עובר ליקום מקביל, עולם אחר ושונה, זמנים אחרים, תרבות אחרת וניחוחות אחרים. יישר כוח. אם יורשה לי לתת לך הארה/הערה קטנה, הרשימות מעט ארוכות ומצריכות זמן ריכוז ארוך – מצרך נדיר בזמננו. במיוחד הפוסט על עיר הפלאות – תל אביב שדרש ממני משמעת קריאה וריכוז רב. לעומתה – הרשימה על אורד וינגייט הייתה עניינית ומרוכזת. המשך לעניין והשכיל אותנו. תודה.

    אהבתי

  4. ידעתי שלא כדאי למהר, אפשר לחכות עד שנגיע לגיל 82 ואז להוליד ילדים ועוד להספיק לשיר בגן ביומולדת שלוש: אין אין אין חגיגה בלי בלי בלי בלי עוגה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.